יש לי מחוך היסטורי אמיתי

חברתי המוכשרת עינב יצחק פינקה אותי במתנה – מחוך בנוסח המאה ה-18 שהיא תפרה בעצמה, במיוחד בשבילי ובהתאם למידותיי. השתדלתי לעשות לו כבוד בצילומים בסגנון הולם, גם אם לא מדויק לחלוטין מבחינה היסטורית. בין השאר, הצטלמתי כשאני מחזיקה את הספר "אהבה וידידות" מאת ג'יין אוסטן, הכולל את רומן המכתבים "ליידי סוזן" בתרגום שלי. זוהי אחת מיצירותיה המוקדמות של אוסטן, שנכתבה ככל הנראה לקראת סוף המאה ה-18, ולכן המחוך די מתאים מבחינת לוח הזמנים. יצירותיה המוכרות והמאוחרות יותר של אוסטן שייכות לתקופת הריג'נסי, שבה היו מקובלים מחוכים קצרים יותר, דומים קצת לחזיות.

מחוך הוא בגד תחתון שמטרתו עיצוב צורת הגוף (לא בהכרח הצרת היקפים), ומתן תמיכה לשכבות הבגדים שיגיעו מעליו. מתחתיו נלבשת כותונת שאפשר להחליף ולכבס בתדירות גבוהה: היא משמשת שכבת הגנה לגוף מפני צביטות, וחוצצת בין המחוך ושאר התלבושת לבין הזיעה ושאר הפרשות הגוף. כתבתי בעבר פוסטים מפורטים על מחוכים ועל התפיסות הרווחות לגביהם. הפוסט הזה מתמקד בבגד הספציפי שלי ובחוויית הלבישה שלו.

המחוך שלי תפור במכונת תפירה וביד, בשעות רבות של עבודה קפדנית. שכבת הבד הפנימית שחורה, החיצונית בצבע גוף והחיזוקים הפנימיים, אלה שבעבר היו עשויים "עצמות לווייתן", הם אזיקונים מפלסטיק. הם תומכים ביציבה אבל גמישים מספיק כדי לאפשר את תנועות הגוף. המחוך נקשר הן מלפנים והן מאחור בסרט סאטן, המשמש גם לחיבור הכתפיות לחלק הקידמי. השריכה הכפולה מתאימה את המחוך היטב לגוף. היא גם מאפשרת לי ללבוש אותו לבד, בלי עזרה של מלבישה. בחלק הקדמי נוספת לבבית מתחת לשרוכים, ובגב אין בה צורך.

את השרוכים השחלתי בצורה האלכסונית המסורתית, שקל בה יותר להדק את הסגירה מאשר בשיטת ההצלבה המקובלת כיום לשרוכי נעליים. החורים לשרוכים מוקפים תיפורים בעבודת יד בחוט ומחט. אין עליהם עיניות מתכת, שהן פיתוח טכנולוגי מאוחר יותר, מן המאה ה-19. זאת אחת הסיבות לכך שהידוק-יתר של המחוך לא היה נפוץ קודם לכן – הוא פשוט בלתי אפשרי מבחינת חוזק החומרים. בסיום ההשחלה וקשירת השרוכים האורך העודף מוטמן בתוך המחוך.

אז איך היה ללבוש מחוך? די נוח. כאמור, התלבשתי לבד, הידקתי את השרוכים במידה שהייתה לי נוחה, ואחר כך הלכתי וישבתי, אכלתי ושתיתי והצטלמתי. אמנם לא יצאתי לעבוד בשדות, וגם לא לבשתי מעל את כל השכבות הדרושות לתלבושת מלאה, אבל היה כיף.

בתמונה בראש הפוסט יש מעל המחוך כיס רקום. עליו – בפוסט הבא. אפשר לשאול אותי בתגובות שאלות על מחוכים ושאר תלבושות היסטוריות.

הצילומים נערכו באדיבות הוצאת "ספרים בעלמא", שעבורה אני מתרגמת ספרים.
איפור: לינה קצפ
צילום: שלי לורבר פדן