מה תלבשו למסע בזמן?

תלבושות לאורך ההיסטוריה

חיפוש

האופנה בציוריו של ג'ון סינגר סרג'נט

sign7
Sargent-and-Fashion-book

באמצע מאי 2024 עזבתי את העבודה, ההתנדבות והמלחמה ונסעתי לראות את התערוכה " סרג'נט ואופנה" שמוצגת במוזיאון טייט בלונדון עד תחילת יולי. התערוכה כוללת עשרות ציורים, ולצידם פריטי לבוש וקישוט מקוריים מהתקופה, חלקם בדיוק אלה המופיעים בציורים, ומאפשרים השוואה בין הקנבס לבד.

מוזיאון טייט בלונדון. למרות השלטים הגדולים, הכניסה לתערוכות מיוחדות כמו זו היא בתשלום, וכדאי להזמין כרטיסים מראש.

קישורים חיצוניים: הטקסטים העיקריים הנלווים לתערוכה, קטעי אודיו להאזנה בתערוכה, רשימת השמעה של היצירות האהובות על סרג'נט.

ג'ון סינגר סרג'נט היה צייר אמריקאי (1856-1925). הוא נולד באיטליה להורים אמריקאים וחי בכמה ארצות אירופה בילדותו. בבגרותו למד בפריז והשתקע בלונדון, אך עבד גם בארצות הברית. סרג'נט ייצג בחייו וביצירתו את הערכים הקוסמופוליטיים של החברה הגבוהה במאה ה-19, ורבים מהאנשים בציוריו השתייכו אליה. הוא צייר בני אצולה מעטים, והקליינטורה המגוונת שלו כללה אנשי עסקים, מדענים ואמנים; הופעה בדיוקן מעשה ידיו של סרג'נט הייתה עבורם אות ומופת למעמדם, גם אם נבע משושלת עתיקה וגם אם היה תוצר של הון טרי יחסית.

לאופנה היה חלק מרכזי בהישגיו של סרג'נט, במהלך קריירה שהתפתחה בד בבד עם עלייתה של האופנה העילית. הוא אימץ את הפוטנציאל היצירתי הטמון בפריטי לבוש ובשימוש בהם והיה בקיא בקודים החברתיים המדוקדקים ששלטו בתדמית הציבורית ויכולים היו לבנות מוניטין או להרוס אותו. רבים מהמצוירים והמצוירות שלו השאירו תיאורים כתובים לחוויית הישיבה מולו, במכתבים או יומנים.

אנה ובטי וורתהיימר, 1901

סרג'נט לא רק צייר את הדיוקנאות, הוא היה גם במאי ומעצב של היושבים מולו – חלקם כאלה ששכרו את שירותיו ואחרים שהוא בחר לצייר. הוא נהג לבחור את הבגדים שיופיעו בציורים (לפעמים בשיתוף פעולה עם המודלים ולפעמים לא), ואז סידר אותם סביב גופם של המצוירים כדי ליצור צורות וטקסטורות. אם ראה בכך צורך, היה משתמש גם בקיפולים ובסיכות, אפילו אם דקרו את המצוירים או היקשו עליהם, להגשמת החזון האמנותי שלו.

דוגמה לכך נראית בציור הפותח את התערוכה, דיוקנה של ליידי ששוּן לבית רוטשילד בגלימת אופרה מבית האופנה וורת'. סרג'נט הקפיד לכרוך את הבגד בצורה שתבליט את הבטנה הוורודה בקו אלכסוני, המוביל את עין הצופים. הגלימה עצמה, המוצגת בתיבת זכוכית, שחורה ומפוארת, עשויה בדי טפטה וסאטן וחלקה הפנימי כמעט ואינו נראה כשהיא נלבשת בדרך רגילה. מכאן מתבהרת המניפולציה של הצייר בהעמדה ובסידור הבד.

הדיוקן וגלימת האופרה נמצאים בכניסה לתערוכה.

חדר אחד בתערוכה מלא נשים בשחור. שמלות שחורות היו אופנתיות בסוף המאה ה-19, ולא רק בתקופת אבל. המצאתם של צבעים סינתטיים אפשרה ליצור צבע שחור עז ועמוק יותר מבעבר, שפטנט עליו נרשם בשנת 1863. סרג'נט העריץ שני מאסטרים של ציור בשחור בני המאה ה-17, דייגו ולסקז הספרדי ופרנץ האלס ההולנדי, והאופנה בשנות השמונים של המאה ה-19 אפשרה לו ליצור דיוקנאות שהתייחסו לעבודתם.

ג'יין אוונס, מנהלת בית ספר, שתלמידיה הזמינו את דיוקנה

הציור המפורסם ביותר בקבוצה הזאת מכונה "מאדאם אקס", והוא דיוקנה של וירג'יני גוטרו, שהוצג לראשונה בסלון האמנים הפריזאי ב-1884.

הציור עורר מחלוקת עזה, בעיקר סביב מיקומה של הכתפיה השמאלית, שבמקור הייתה שמוטה מעל כתפה של מאדאם אקס ברומזנות מפתה. אפשר לראות בו חתירה נועזת של שני אמריקאים שאפתנים נגד מוסכמות החברה הפריזאית הגבוהה. הכתפיות המעוטרות אבני חן לא אופייניות לאופנת התקופה. בתערוכה מוצג הנוסח הסופי של הציור ומימינו גרסה חלקית נוספת, שהכתפיה עדיין לא מצוירת בה, על הכתף או מתחתיה.

קטע האודיו שהצופים מוזמנים להאזין לו מול הציורים מדבר על ההנגדה בין הבד השחור ללובן המלאכותי והמוגזם של פניה של גוטרו, ומציין גם את הקשר שלה לעבדות, כבת למשפחה מלואיזיאנה שעשתה את עושרה על גב עבדים שחורים.

צילום של סרג'נט בסטודיו שלו לצד "מאדאם אקס". הוא החזיק את הציור ברשותו שנים רבות.
בשנת 1999 פרסם כתב העת ווג פרויקט שבו הצלם סטיבן מייזל והשחקנית ניקול קידמן שיחזרו כמה ציורים של סרג'נט. ראו ציור נוסף בפוסט הזה.
במקרה לגמרי (ואולי לא), כשנסעתי ברכבת התחתית לתערוכה הייתה בקרון גם גברת עם תיק ועליו הדפס של מאדאם אקס.

בקבוצת ציורים נוספת בתערוכה הנשים לבושות לבן, וגם הצבע הזה מאפשר לסרג'נט להפגין את המומחיות שלו בציור בדים והצגתם הנאה של בגדים.

למשל, בציור Carnation, Lily, Lily, Rose לובשות הילדות דורותי ואליס ברנרד שמלות לבנות שנתפרו במיוחד עבור היצירה. הן דיגמנו בשעות בין הערביים, שבהן היה האור המושלם לציור, שהעבודה עליו נמשכה שנתיים.

ילדה חמודה נוספת בלבן היא הלן סירס בת השש. אמה שלחה לסרג'נט צילום, שמאפשר לראות בשמלה פרטים נוספים על אלה שהצייר בחר להעלות על הקנבס.

הציור שציפיתי יותר מכל לראות בתערוכה, ולכן גם הצטלמתי איתו, היה הדיוקן של גרטרוד ורנון, ליידי אגניו, משנת 1892. בעבר ניסיתי לשווא לראות אותו בסקוטלנד, וגם כתבתי עליו בעקבות הצפייה בסדרה על הקיסרית סיסי. לכאורה דיוקן קלאסי, ובכל זאת יש בו ייחוד ומודרניות במבט החודר שלה, והוא תרם בצדק למוניטין של סרג'נט ולקבלתו לאקדמיה המלכותית.

התור מול הציור הזה היה ארוך במיוחד, ולפניי הצטלמה שם אוהבת אחרת שלה, אז ביקשתי ממנה שתצלם אותי, והבנתי שכנראה התכוננתי לאירוע בבחירה לא מודעת של מה שלבשתי בעצמי.

לפני לונדון הוצגה התערוכה בבוסטון, ונקראה שם “Fashioned by Sargent”. בבוסטון גלוב התפרסמה כתבה על אנשים שבאו אליה בתלבושות ששיחזרו במידה זאת או אחרת את אלה המופיעות בציורים. לפי שמותיהם יתכן שחלקם היו ישראלים. אפשר לראות צילומים שלהם בחשבון האינסטגרם של ברוק סטנטון.

אחרי השחור והלבן בלט בתערוכה הצבע האדום, בגוונים שונים.

הדיוקן של לואיז אינצ'ז מוצג לצד שמלת הקטיפה העשירה.

מרי המרסלי לובשת בדיוקנה שמלה מבד קטיפת משי בצבע אדום-ורדרד, שנוצר בשילוב של חומרי צבע טבעיים ומלאכותיים. היא שמרה בין חפציה שארית מבד השמלה, ואחרי מותה כתבה אחותה פתק מוקף במסגרת שחורה, שבו ציינה שהוא חלק מהשמלה שבה דיגמנה אחותה האהובה בפני סרג'נט. מזכרת הבד התפורה ביד והפתק מוצגים לצד הציור.

מבין ציורי הגברים בתערוכה, הבולט ביותר הוא ללא ספק זה של סמואל-ז'אן פוצי, רופא נשים פריזאי המצויר בפוזה דרמטית בחלוק אדום ונעלי בית, ולא בדמותו המקצועית. פוצי היה ידוע כרודף נשים וזכה לכינוי "רופא האהבה". בדומה לציור של מאדאם אקס, גם הדיוקן הזה חולל שערוריה בשל ההצגה המינית במופגן של נושאו. עוד על כך בסרטון הזה.

אפשר לשמוע על ד"ר פוצי גם בהרצאה בקישור. אני חושבת שתנוחות הידיים בציור הזה גרמו לי לחזור ולבחון את כפות הידיים גם בציורים אחרים של סרג'נט, והן תמיד רבות הבעה.

ספר על פוצי שנמצא בחנות המוזיאון ונראה לי מעניין מאוד, וכמובן משתמש בציור המפורסם על הכריכה.

סרג'נט צייר גם אמני במה, ביניהם כרמנסיטה, שם הבמה של הרקדנית הספרדייה כרמן מורנו, שתלבושתה הצהובה הרקומה מוצגת לצדה. בתערוכה אפשר היה לראות גם סרטון שבו כרמנסיטה מסתחררת על הבמה בריקודיה המפורסמים, אבל סרג'נט בחר לצייר אותה בפוזה מפוסלת.

סט החצאית, הבולרו והצעיף נשמרו אצל סרג'נט, ובהמשך הוא שלח אותם במתנה לחברתו ליידי ששון, לקראת מסיבת תחפושות.

את השחקנית אלן טרי הוא צייר בתלבושת המיוחדת בעיצובה של אליס קומינס קאר, שאותה לבשה כליידי מקבת'. השמלה סרוגה בירוק וכחול ומעוטרת בכנפי חיפושיות בעלות בוהק מתכתי, שעליהן כתבתי בנפרד כאן. מסביבה גלימת קטיפה סגולה עם אריות זהב, ששוליה כבר שחוקים.

הסצינה בציור לא הופיעה למעשה במחזה עצמו, אלא מהווה מעין תמצית של העלילה, בתנוחה המאפשרת להציג לראווה את השרוולים הארוכים והכתר הנוצץ. מול הסטודיו של סרג'נט בשכונת צ'לסי גר אוסקר וויילד, שהתפעל מהמראה המרהיב כאשר ליידי מקבת' הגיעה במלוא תפארתה לרחוב בבוקר רטוב ואפרפר.

אני אוהבת לראות את הציור משתקף בתיבת התצוגה של הבגד.

עוד על הציור בסרטון הזה

צ'רלס פרדריק וורת' (1825-1895), אנגלי במקור, היה מעצב האופנה הפריזאי המוביל בחצי השני של המאה ה-19, וקהל הלקוחות שלו כלל בנות מלוכה ונשים החברה הגבוהה, כולל אמריקאיות שהיו מגיעות במיוחד כדי להזמין אצלו מלתחת יוקרה. בשנים שבהן הצליח במיוחד העסיק יותר מאלף עובדים, והתמחה בבדים עשירים ובעיצובים שהחמיאו להפליא ללובשותיהם. רבות מהמצוירות של סרג'נט מתהדרות ביצירות של וורת', וכמה מהן מוצגות בתערוכה. ביניהן, שמלה לבנה משנת 1880 מעוטרת תחרה וחרוזים. מחירה היה מקביל ליותר ממאה אלף ש"ח, אם ממירים אותו לערכים של היום.

שמלה נוספת, בצבע צהוב זרחני, מתהדרת בשרוולים רחבים אופייניים לשנת 1895, ואפשר לראות בה גם את ההתאמה המושלמת של הדוגמה בין חלקי הבד.

מספר לא מבוטל מהגברים והנשים שצייר סרג'נט היו יהודים – מן החברה הגבוהה, כמובן. כך משפחת וורתהיימר, שהזמינה ממנו כמה דיוקנאות, משפחת מאייר, וליידי ששון, בת למשפחת רוטשילד, שהייתה חברה אישית של סרג'נט. לא יכולתי שלא לשים לב לעובדה שהזהות היהודית אינה מוזכרת בחומרים הכתובים המלווים את התערוכה (יתכן שיש דיון בנושא בספר שיצא בעקבותיה). זאת בניגוד לטקסטים המתייחסים לזהות להטב"קית אפשרית של חלק מהמצוירים האחרים, ואולי אפילו של הצייר, ולהתמודדות הגלויה עם סוגיות של עבדות וקולוניאליזציה, הנפוצה הן בתערוכה הזאת והן סביב מוצגים אחרים במוזיאון. כיוון שאין התייחסות ליהדות, אין גם התייחסות לאנטישמיות, כולל כזאת שהובעה בזמנו מפורשות נגד הציורים והמצוירים היהודים של סרג'נט ומבצבצת שוב בלונדון מחוץ למוזיאון ובעולם בכלל.

ומשהו נחמד לסיום: באמצע התערוכה ישבה ילדה עם ספר קומיקס, כנראה סדרת מנגה יפנית. מצא חן בעיני שהיא נהנית מאמנות במוזיאון, גם אם לא זאת שהרוב שם באו לראות.

אהבת את המאמר? אפשר לשתף מכאן

9 מחשבות על “האופנה בציוריו של ג'ון סינגר סרג'נט”

  1. פינגבאק: כנפי חיפושיות – מה תלבשו למסע בזמן

  2. פינגבאק: ענבל שגיב נקדימון, מתרגמתהזמנה להרצאה ושני ראיונות - ענבל שגיב נקדימון, מתרגמת

  3. פינגבאק: ד"ר פוצי בבית – מה תלבשו למסע בזמן

  4. פינגבאק: הקיסרית של נטפליקס – מה תלבשו למסע בזמן

  5. פינגבאק: הנסיכה נורוניהר – מה תלבשו למסע בזמן

  6. פינגבאק: ההגדה לבית פורסיית – מה תלבשו למסע בזמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם

פרויקט צילום – נבואות

פרויקט הצילום הוא מיזם קהילתי של קבוצת הפייסבוק ספרים? בהובלת אלה גורדון-חן ויעל מרקוס, שמארגנות מדי כמה חודשים מפגש בנושא מוגדר מראש. הדמויות מצטלמות בסצינה

להמשך קריאה »