הגרלה על ספר! פרטים בסוף הפוסט.
סיפורי מסע בזמן אני אוהבת עוד מזמן, ואת סדרת "נוסעי הזמן מאוקספורד" של קוני ויליס הכרתי בשנות התשעים של המאה העשרים. כתבתי תזה על תולדות המדע הבדיוני בישראל ונפגשתי עם ד"ר עמנואל לוטם, בכיר מתרגמי המדע הבדיוני לעברית ואחד ממייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה. דיברתי איתו בין השאר על "ארץ לא נודעת", אוסף סיפורים של ויליס שהוא תרגם בצורה מבריקה. באוסף כלול הסיפור "משמרת אש" שבו חוקר מהעתיד מגיע לתקופת הבליץ בלונדון ומסייע בהצלה של קתדרלת סט. פול מפצצות התבערה שמטילים המטוסים הגרמניים.
נוסעי הזמן מאוקספורד הם היסטוריונים שיוצאים למשימות חקר בהתנסות אישית בתקופות שהם חוקרים. המתקן שמאפשר להם לעשות זאת פועל לפי חוקים שאינם ברורים להם לחלוטין, והתקלות שנגרמות מסבכות אותם בצרות, שהן לפעמים מצחיקות ולפעמים עצובות מאוד. ויליס מצטיינת בכתיבת שני הסוגים וביצירת דמויות נוגעות ללב באנושיותן.
"ספר יום הדין", הראשון בסדרה, מתרחש בין מגיפות במאה ה-14 ובמאה ה-21 ויש בו עצב רב. לעומת זאת "שלא לדבר על הכלב" הוא קומדיה השואבת השראה מאחד הספרים הטובים ביותר בהיסטוריה של האנושות, "שלושה בסירה אחת" מאת ג'רום ק. ג'רום. הספר הזה, בתרגום של יאיר בורלא, כנראה אחראי לחלק גדול מחוש ההומור שלי והאהבה לאנגליה.
נד הנרי הוא היסטוריון הזקוק למנוחה. הוא מתרוצץ ללא הרף בין מעבדת המסע בזמן ב-2057 לבין קתדרלת קובנטרי ב-1940. כחלק מפרויקט שיקום הקתדרלה, הוטל עליו למצוא יצירת אמנות ויקטוריאנית זוועתית בשם "גזע הציפורים של ההגמון". כאשר נד לוקה בסחרחורת זמן, הוא נשלח להירגע על נהר התמזה בשנת 1888. אבל גם לשם נראה שהצרות ממשיכות לרדוף אחריו.
וריטי קינדל, עמיתה היסטוריונית, יוצרת בטעות פגם ברצף המרחב-זמן, וכעת על שניהם להחזיר את המצב לקדמותו ולפתור את התעלומה הגדולה – מה קרה לגזע הציפורים של ההגמון? כדי לפתור את החידה, הם נאלצים להתמודד עם מלומדים מוזרים מאוקספורד, עם ספיריטואליסטים נוכלים, עם נערות מפונקות ועם חתולה מפונקת עוד יותר, שלא לדבר על הכלב. אם ייכשלו, ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה – תשתנה לעד.
לצורך המשימות ההיסטוריות שאליהן יוצאים נוסעי הזמן מאוקספורד עומדת לרשותם מחלקת הלבשה, שאמורה להקפיד על התאמת פריטי הלבוש השונים של הנוסעים לתקופות השונות. ההיסטוריונים לומדים כמובן את תרבויות היעד שלהם לפרטי פרטים כדי שלא יכשלו בלשונם או במעשיהם. לכן הספר כולל סצינות מקסימות של גינונים ויקטוריאניים והסברים על הבגדים המתאימים לכל תקופה. למשל האנסמבל הנאה הזה:
נערה שכולה סלסולים הופיעה על הגדה שמעלינו. שמלתה הלבנה הייתה מלאת סלסולים בחצאית וסלסולים במותנִייה וסלסולים בשרוולים. סביב שולי השמשייה שלה היו סלסולים-סלסולים, וכך גם בכפפות הקצרות הלבנות שעל ידיה, וכל הסלסולים הללו התנועעו, כמו דגלים בדרכם אל הקרב. בכובעה לא היו שום סלסולים, אבל כפיצוי היה עליו צרור גדול של סרטים ורודים מתנופפים, ותחת הכובע שערהּ הבלונדיני היה מתולתל והתנודד עם כל משב רוח חולף.
או הקטע הזה:
"השמש רצה לדעת איך המלכה נראתה," אמר. "אמרתי לו שהיא חבשה כובע. זה נכון, לא? אני אף פעם לא זוכר מי מהן תמיד חבשה כובעים."
"כולן. מלבד ויקטוריה, שחבשה מין כיפת מלמלה," אמרתי. "וקמילה, שלא הייתה מלכה מספיק זמן. לך תגיד לו שהוד מלכותה הצילה את התנ"ך של המלכה ויקטוריה כשארמון בקינגהאם הופצץ. נשאה אותו בזרועותיה כמו תינוק."
הוצאת אופוס חידשה לאחרונה את התרגומים לעברית של שניים מספריה של ויליס: "ספר יום הדין" בתרגומה של עידית שורר עבר עריכה, וכעת יוצאת גרסה מעודכנת של "שלא לדבר על הכלב" בתרגומו של עמנואל לוטם ז"ל ובעריכה של יערה מוקי (לקריאת הפרק הראשון). שני הספרים קיבלו כריכות חדשות ויש לקוות שיזכו לקהל חדש. שני ספרים נוספים בסדרה למעשה תורגמו כבר לעברית, לקראת ביקורה המתוכנן של קוני ויליס בארץ בשנת 2012, אבל לא יצאו לאור. ורד טוכטרמן תרגמה את "האפלה" ואני תרגמתי את "צפירת הרגעה". אם הביקוש לספרים המחודשים של ויליס יעיד על הצדקה לכך, יש סיכוי מסוים שהתרגומים שלנו יזכו סוף סוף להגיע לקוראי העברית.
אופוס הקצתה עותק של "שלא לדבר על הכלב" להגרלה דרך "מה תלבשו למסע בזמן?" – על מנת להשתתף בהגרלה כתבו לי איזה פריט הייתם רוצים שיחזירו לכם מהעבר, בתגובה למייל או בפוסט בפייסבוק. כדי לזכות בספר עליכם להיות רשומים לקבלת עדכונים מאתר "מה תלבשו למסע בזמן?" שמות הזוכים יתפרסמו ביום ראשון 20 באוקטובר 2024.