שמלה אמיתית בסיפור בדוי

הספר שאני מתרגמת בימים אלה מתרחש בתחילת המאה ה-19 ויש בו לא מעט תלבושות. אחת מהן, המתוארת בפרוטרוט, מזכירה את השמלה האדומה המפורסמת הזאת מאוסף מוזיאון ויקטוריה ואלברט, שהופיעה בין השאר על כריכת מהדורה מוערת של "אמה" מאז ג'יין אוסטן. היא עשויה בד דקיק עם רקמה בחוטי שניל, בגזרת ריג'נסי המוּכרת שקו המותן שלה מתחת לחזה, אבל בצבע עז המנוגד לבדי המוסלין הלבנים שאנחנו רגילים לראות בתקופה הזאת.

על כיסוי המיטה המרופד היתה מונחת שמלה מהבד המשובח ביותר שנגעה בו מעודה. היא מיששה בפליאה את קצה האריג. מלמלת משי בצבע אבן אודם היתה פרושה מעל סאטן בגון השנהב, והתוצאה היתה סומק עשיר ומבליח. הגזרה היתה בצללית נועזת שמקורה באירופה, עם חצי־שרוול שהגיע רק מעט מתחת לכתף ומחשוף נמוך עד לקו החזה. בלי שנצים ובלי תחרה. העיטורים היחידים היו פרחים וענפים רקומים בטוב טעם וביד אמן סביב המכפלת, השרוולים והמחשוף.

השמלה הזכירה לה ורד הפורח במרכז גן נוי.

ברגע שמבטה ניתק בקושי מהבגד היא הבחינה בשאר התלבושת בסמוך: נעלי סירה בעלות עקבים עדינים וקישוטי רוזטות, חצאיות תחתוניות מטול קליל, כפפות ערב מסאטן, כותונת רקומה ומחוך אופנתי המדגיש כל שד בפני עצמו. וזה לא היה הסוף. גם שולחן האיפור שלה היה עמוס. גרביים ארוכים, ביריות, מכבנות משובצות באבני חן…

אגב, במקור המחוך מוגדר "divorce corset", וזה כינוי משעשע שנובע מהעובדה שמחוך מהסוג הזה מפריד בין שד לשד, בניגוד לדגמים קודמים שנטו למחוץ את שניהם יחדיו.

השמלה שוחזרה בגרסה הקולנועית משנת 2020 של "אמה", כפי שתוכלו לראות בפוסט הזה, והסופרת ג'יין לארק התרגשה לראות אותה שם, אחרי שתיארה שמלה דומה באחד מספריה.

שחזור נפלא נוסף של השמלה הוא מעשה ידיה של sewstine, שהיא חובבת תלבושות היסטוריות, תופרת (ובשעות הפנאי גם רופאה). היא הכינה את השמלה שלה בשילוב השראה מ"שמלת התות" שהייתה להיט לרגע בשנת 2020: