צווי האופנה בעתיד

במסגרת העיסוק שלי בהיסטוריה של האופנה עניין אותי לבדוק אילו תחזיות היו בעבר לגבי אופנת העתיד. עתידני המאה ה-19 דמיינו בהצלחה שלל חידושים טכנולוגיים, אבל רובם לא העלו על דעתם שגברים ונשים ילבשו בגדים זהים. גם כשציירו שיחות וידאו מתוחכמות, עדיין נראו בשני הצדדים ג'נטלמנים בצילינדרים וגברות במחוכים.

אחת התחזיות האופנתיות המפורטות ביותר שמצאתי הייתה סיפור מאויר שהופיע בשנת 1893 בכתב העת הבריטי הפופולרי סטראנד, שפרסם בין השאר את סיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונאן דויל. הכותב מזוהה בשם W. Cade Gall, ולא הצלחתי למצוא יצירות נוספות פרי עטו.

סיפור המסגרת מקסים: ג'נטלמן זקן ממיודעינו הופתע לגלות בספרייתו ספר מוארך, כרוך עור, שהתברר כי פורסם בשנת 1993, מאה שנה בעתיד. מיד התחיל לקרוא ואף להעתיק את התחריטים. כותרת הספר מן העתיד היא Past Dictates of Fashion, כלומר "צווי האופנה בעבר", ומחברו Cromwell Q. Snyder, Vestamentorum Doctor, שם ארוך וסבוך ואחריו תואר לטיני שמשמעותו "דוקטור לענייני ביגוד".

האיור הראשון בו מציג אדון וגברת באופנת 1893, כפי שהייתה באמת: היא בחצאית רחבה המגיעה עד הרצפה כמעט, מותניה מוצרים במחוך ומעליו שרוולים תפוחים ועל ראשה כובע מהודר. הוא בחליפה גברית הכוללת מותניה, מעיל ארוך וכובע צילינדר, ומצויד גם במונוקל ומקל הליכה. מאז ומתמיד שלטו באופנה חוקים, כתוב בספר, אבל לא תמיד היתה הכרה בהם. מתברר כי בשנת 1940 נוסד מדע האופנה, ועשור אחר כך אימצה אותו האוניברסיטה של דבלין. הסיפור בסטראנד נמשך בתיאורי הבגדים המקובלים מדי עשור במאה העשרים, ומסתיים בקול ענות חלושה כשהאדון מתעורר משרעפיו ומתברר שהכול היה חלום.

בין לבין, התחזיות שלו לאופנה עתידית שואבות השראה מהעבר, למשל בכובע החרוטי הגבוה מימי הביניים. המעיל הרחב של שנת 1908 מזכיר את הצללית מטילת האימה של הנרי השמיני, והמכנסיים הקצרים הנפוחים של תקופת בית טיודור צצים מחדש בשנות השישים. במקומות אחרים ניכרת השראה של תלבושות מסורתיות, למשל הלבוש הלאומי היווני לגברים – חצאית קצרה קשיחה וכובע צמוד, המככבים בשנות השלושים. באיורים יש חיבה מיוחדת לנקודות, פסים ומשבצות, שאולי נובעת ממגבלות טכניות של יכולות ההדפסה בזמנו.

במבט עדכני מהמאה העשרים ואחת אכן קיים תחום המחקר האקדמי Fashion History, ונלמד באוניברסיטאות שונות. גלי השינויים באופנה הם כמעט עניין מובן מאליו גם למי שאינם מומחים בתחום, ואלמנטים כמו צורת שרוול, גובה מכפלת ועוד חוזרים על עצמם בהפרשים של שניים-שלושה עשורים. הכותב המסתורי של הסיפור הזה הצליח לדמיין נשים בחצאיות קצרות יחסית לתקופתו, ואפילו לובשות מכנסיים. הוא לא הצליח לדמיין לבוש אנדרוגיני וגם לא מצב שבו כובע איננו הכרחי. מעניין לציין שלפי הטקסט יצא עישון הסיגריות מהאופנה בשנות השבעים של המאה העשרים, אבל באיורים יש גבר מעשן בשנות התשעים.

בסך הכול נראה שלא מדובר בניסיון חיזוי רציני, אלא בסיפור שמטרתו הייתה לשעשע אז, והוא מצליח לשעשע אותנו כיום, ולנסות למצוא מקבילות אפשריות באינספור התמונות העומדות לרשותנו של תלבושות מאז ועד היום. אולי, למשל, בעיצובים המטורללים של תום בראון, השואבים השראה בעצמם מהעבר:

"צווי האופנה בעתיד" מופיעים בהרצאתי "עולם חדש מופלא שמלבושים כאלה בו" שניתנה בכנס "מאורות" בדצמבר 2020. אני כותבת ומרצה על נושאים שונים בהיסטוריה של האופנה, רובם כאלה שהתקיימו למעשה.

בפודקאסט המצוין "המצב הפוסט אנושי" ראיינה כרמל ווייסמן את אהרון האופטמן והם דיברו, בין השאר על תחזיות טכנולוגיות מהעבר שהופיעו בציורים – בין אנשים הלבושים עדיין בבגדים ויקטוריאניים. להאזנה לחצו כאן.

לחצו כאן לקריאת הסיפור "איזה כיף היה להם" מאת אייזק אסימוב, בתרגומו של רמי שלהבת, בגיליון כתב העת "פרספקטיבות" בעריכתו של ד"ר האופטמן. הסיפור מציג תחזית של "למידה מקוונת" שאולי תיראה לנו מוכרת בעקבות שנות הקורונה.