תראו את הברנש המרשים בחלוק האדום. נסו לחשוב, לפני שתקראו הלאה – מה אפשר לנחש לגביו? מתי הוא חי, במה עסק, אילו תכונות היו לו, עם מי התרועע?
אני בטוחה שלא תקלעו אפילו לחצי מסיפור החיים המרתק שלו, שנפרש בספר המצוין The Man in the Red Coat מאת Julian Barnes (2019, אודיו בהקראת סול רייכלין, זמין במנוי סטוריטל).
הגעתי אליו בעקבות ביקור בתערוכת ציוריו של ג'ון סינגר סרג'נט, שהתמקדה בשימוש שעשה הצייר באופנה ובבגדים. במקום די מרכזי היה הציור הזה, בולט באדום עז, ושמו "ד"ר פוצי בבית". לבקיאים בעולם האמנות העדכני ו/או ברכילות על בית המלוכה הבריטי, הוא אפילו מזכיר קצת את הדיוקן הרשמי החדש של המלך צ'רלס, מעשה ידיו של ג'ונתן יאו, באדום על אדום.
סמואל ז'אן פוצי (1846-1918), בן למשפחה שמוצאה מאיטליה, היה איש רנסאנס ממש. רופא מנתח, איש חברה וחובב אמנות, שתרגם את ספרו של צ'רלס דארווין, "ביטויים של רגשות אצל בעלי חיים ובני אדם". ספרי הרפואה שכתב תורגמו לשפות שונות והיו ספרי לימוד עיקריים במשך עשרות שנים. הוא נסע ברחבי העולם, כולל צפון אפריקה ודרום אמריקה. הוא עמד בראש בית חולים מרכזי ובין לקוחותיו ומיודעיו נמנו אנשי האליטה הצרפתית. נסיכת מונקו כינתה אותו "נאה בצורה מגונה", עם השחקנית שרה ברנרד ("האלוהית") היה לו רומן וידידות ארוכת שנים, והיא קראה לו במכתביה "דוקטור אלוהים". עד כדי כך היה מפורסם שצילום שלו נכלל בסדרת דיוקנאות שהופצו בטבלאות שוקולד.
גם ברנס הגיע לנושא ספרו בעקבות הציור המפורסם. הוא כותב על סמך שלל מסמכים היסטוריים ועוקב אחרי חייו של פוצי. אבל משתמש בהם כמוקד לתיאור כללי יותר של תקופת הבל-אפוק בצרפת ובאנגליה. הוא מספר על רבים מחוג מכריו של פוצי בחברה הגבוהה והבוהמיינית, ביניהם אצילים, סופרים ואמנים, כולל אוסקר וויילד, סרג'נט עצמו, הנרי ג'יימס ועוד (אולי אפילו רבים מדי, קצת הלכתי לאיבוד). התמונה המצטיירת עתירת פרטים, החל מקניות של מצעי יוקרה ועד לחיי המין הסוערים של כולם, רבים מהם להט"בקים בארון ומחוצה לו.
פוצי היה ראש הקתדרה הראשונה לגינקולוגיה בצרפת, חלוץ בשימוש בחיטוי ובהרדמה, בתקופה שבה רופאים טענו שאין צורך לשטוף ידיים, כי "ג'נטלמנים הם נקיי כפיים". הוא כתב בין השאר הנחיות לשמירה על כבודה ורווחתה של המטופלת בזמן בדיקות וטיפולים, בגישה שונה מאוד מהזלזול בכאבים של נשים, השכיח לצערנו עד היום. מצד שני, הוא ניהל שלל רומנים, כולל עם מטופלות. רבות כינו אותו L’amour Médicin, Dr Love. (האתיקה הייתה אז שונה, מן הסתם, אולי פשוט עוד לא המציאו אותה).
לפוצי היו חברים יהודים לא מעטים, ביניהן זוגיות ארוכת שנים עם אמה פישהוף. הוא נכח במשפט דרייפוס ותמך באמיל זולא, שכתב את כתב ההגנה "אני מאשים". ב-1908 הועבר האפר של זולא לפנתאון, בנוכחות פוצי ודרייפוס יחדיו, וכאשר דרייפוס נורה ונפצע פוצי מיהר לטפל בו. פוצי עצמו נורה בידי מטופל ממורמר ונפטר מפצעיו. הוא ביקש להיקבר במדי צבא, שלבש בעת שירותו במלחמת העולם השנייה, והוא כבר בשנות השישים לחייו.
הציור של ד"ר פוצי ספג ביקורת בשל המיניות המוחצנת שמפגין הרופא, עד כדי הומואירוטיות אפשרית בפי הרכילאים. אין ספק שהפוזה שונה מהדיוקנאות המקובלים של גברים מכובדים, בעלי נכסים ומקצועות. אבל בואו נודה על האמת, כמה מהם זכורים ומוכרים לנו היום, ועד כמה קל להבדיל ביניהם, בחליפות השחורות הקודרות? פוצי שלנו, לעומתם, לא פוץ בכלל, ועדיין בכותרות.
אני ממליצה על הספר לחובבי ספרות עיון, היסטוריה ואמנות, לאלה שיודעים שגם בתקופה הוויקטוריאנית היצרים להטו, לאוהבי כתיבה עשירה ויפה, גם אם לא בהכרח מסודרת.
ואם כל זה נשמע מעניין, הצטרפו אלינו להרצאה משותפת על צייר דגול, ועל הרקע ההיסטורי והאופנתי לפורטרטים שיצר. פרטים וטופס הרשמה כאן.
