המחוך, יותר מכל פריט לבוש אחר מהעבר, מעורר סקרנות, דחייה ומשיכה. הוא נחשב מכשיר עינויים מדכא, ולרובנו קשה לתאר לעצמנו חיים הכרוכים בלבישתו. אמנם אין לי שום כוונה לשכנע בנחיצות המחוך בימינו ואני שמחה על אפשרויות הבחירה הרחבות יותר בלבוש הזמינות לנו, אבל חשוב לי להפריך כמה דעות קדומות ולספר על הצדדים החיוביים והמעשיים של המחוכים, לפחות בימים עברו.
ראשית, ניפטר מהדימוי הנפוץ כל כך של סקרלט אוהרה נאחזת בעמוד כדי שמאמי תוכל להצר את מותניה להיקף שלא יאפשר לגאוותנית הצעירה לאכול או לנשום. היסטוריונית האופנה קסידי פרקוקו מסבירה בשרשור טוויטר כיצד נוצר הדימוי הזה בחצי הראשון של המאה העשרים, במטרה לבדל את הנשים "המודרניות" (שרובן עוד לבשו בגדים תחתונים הדוקים לעיצוב הגזרה) מקודמותיהן "הפרימיטיביות".
1 #UPMTC One of the most popular images today of the Victorian woman is of her being laced by a maid as she clings to the bedpost – the perfect representation of repression. I’m exploring how this trope was deliberately used to distance “modern” mores from the past! pic.twitter.com/jGU3qdy2Iw
— Cassidy Percoco (@mimicofmodes) January 12, 2018
טענה דומה מובאת בכתבה המקיפה הזאת ובכתבה השטחית הזאת, שהתפרסמו בעקבות הסדרה בריג'רטון (המציגה סצינת הידוק מותניים, למרות שמככבות בה שמלות בגזרת אמפייר, שאיננה מדגישה את המותניים כלל). לקראת העונה השנייה של בריג'רטון כתבה היסטוריונית האופנה הילארי דיווידסון מאמר מקיף וחכם על הנושא. למעשה, לאורך רוב ההיסטוריה של המחוכים לא הייתה כמעט אפשרות טכנית להדק אותם בצורה שסקרלט או גברת פת'רינגטון מבקשות, כיוון שהיו עשויים בד מחוזק שהיה עלול להיקרע במשיכה חזקה מדי. רק העידן התעשייתי של התקופה הויקטוריאנית איפשר באמצע המאה ה-19 לייצר אביזרי מתכת שאיפשרו את ההידוק המוגזם, המכונה tight lacing.
כמעט כל הנשים בעולם המערבי לבשו מחוכים במשך מאות שנים, כולל איכרות, פועלות ומשרתות, לא רק נשות אצולה בטלות ממעש. והן ביצעו כך את כל מטלות יומן הרבות, החל מטיפול בבית ובילדים וכלה בעבודות שדה. המחוך שלהן לא היה מהודק במידה שהקשתה עליהן, אלא רק במידה שהועילה להן – הוא תמך בחזה (בטרם המצאת החזייה) ויכול היה לשמש גם חגורת תמיכה לגב (בעניין זה ראו את הסרטון של ברנדט באנר בהמשך הפוסט). למחוך היה תפקיד נוסף, בהתחשב במספר שכבות הבגדים שנלבשו מעליו. במקום שמשקלן של החצאיות והשמלות יתלה מאזור צר של המותניים הוא מתחלק על אזור גדול ונוקשה יחסית שמספק המחוך.
מעבר לזה, כמובן, הייתה המוסכמה החברתית שאישה מהוגנת היא כזאת שנראית מסודרת ו"אסופה", ואילו מוסר לקוי ניכר גם במראה החיצוני ה"משוחרר". זאת תפיסה תרבותית בסיסית שהוטמעה מילדות כדבר מובן מאליו.


נשים הלובשות מחוכים כיום – בעבודתן באתרים היסטוריים או כזמרות אופרה – מעידות בשמחה שהמחוך נוח להן, פעמים רבות נוח יותר מחזיות מודרניות. הוא מחלק משקל של חזה גדול בצורה נכונה יותר, במקום לתלות אותו על הכתפיים, מקל על יציבה זקופה לאורך שעות, ועוד. כך כותבת גם שרה כריסמן באתר שלה ובספרה "סודות ויקטוריאניים", המתעד את המעבר שלה מחיים מודרניים לכאלה המחקים את המאה ה-19.
הנוחות תלויה, כמובן, בהרגל – בתקופות שבהן היה המחוך מובן מאליו התחילו ללבוש אותו מגיל צעיר (למעשה, בשכבות חברתיות מסוימות ילדות וגם ילדים לבשו מחוכים ראשוניים כדי להרגיל אותם ליציבה נכונה). מעבר לזה, מחוך המיוצר בהתאמה אישית לגוף הלובשת יותאם לנוחותהּ, בניגוד למוצרים נחותים בייצור המוני שיש להשיג כיום, ורוב הסיכויים שלא יהיו נוחים.


מוזיאון גנסי בניו יורק מאפשר להוריד קבצי גזרות של כמה סוגי מחוכים מן האוסף ההיסטורי שלו לצורך תפירה עצמית.
בעבר, בדומה לימינו, התקיימו נשים במגוון צורות וגזרות. רוב הנשים שלבשו מחוכים לא הידקו אותם בצורה מופרזת ולא הצרו את היקף מותניהן ביותר מסנטימטרים ספורים. ישנן שמלות ששרדו מן המאה ה-18 וה-19 שהיקף המותניים שלהן אינו דל בכלל (כאן יש רשימה מרוכזת). נכון שרבים מהבגדים המוצגים כיום במוזיאונים צרי מותניים, אבל המבחר הזה מוטה: יש סיכוי גדול ביותר להישרדות לאורך מאות שנים של תלבושות בעלות ערך רגשי או משפחתי (כמו שמלת כלה) או שאי אפשר היה להעביר לשימוש אחר (שמלה גדולה אפשר להצר; קשה יותר להרחיב שמלה קטנטונת). בנוסף, מחוכים מוצגים כיום כאשר השרוכים סוגרים אותם לחלוטין, בעוד שכאשר נלבשו הלכה למעשה, נשאר רווח של כמה סנטימטרים בין הצדדים הנרכסים.
ברנדט באנר הכינה סיכום נוח של רוב הטיעונים בנושא:
חשבון הטוויטר המצוין WikiVictorian העלה שרשור ארוך ומרתק על ההיסטוריה של המחוך (לקריאה נוחה של השרשור לחצו כאן):
?✨ The corset, its evolution through time and the cultural value that it had: A THREAD ✨? pic.twitter.com/8D4FEClpQF
— WikiVictorian (@wikivictorian) July 19, 2021
ביאטריס בלן, אוצרת במוזיאון לונדון, מציגה בפנינו מחוכים מאוסף המוזיאון ומספרת על מעצבת המחוכים החדשנית בת המאה ה-19, מאדאם קפלין. קפלין, שהייתה נשואה לרופא, התייחסה להיבט האנטומי של המחוכים וכתבה ספר שבו הדגישה את החשיבות של התאמת המחוך לגוף, ולא להיפך. אפשר לקרוא את הספר המקורי במלואו כאן.
לקריאה נוספת על מחוכים:
https://www.bustle.com/p/the-history-of-corsets-is-more-complicated-than-you-probably-think-2779175
https://medium.com/@mimicofmodes/dont-fear-the-corset-21f7a89495b5
http://yesterdaysthimble.com/articles/corset-myths-i/
http://thedreamstress.com/2013/08/terminology-whats-the-difference-between-stays-jumps-a-corsets/
https://www.collectorsweekly.com/articles/everything-you-know-about-corsets-is-false/
http://www.thisvictorianlife.com/sarah.html
מחקר של רבקה גיבסון על שלדים של לובשות מחוכים ומי שלא לבשו אותם (קישור להורדה), בינתיים יצא לאור ספרה בנושא.
מבחר סרטונים על מחוכים מזוויות שונות:
הסבר מקיף בערוץ היוטיוב של ברנדט באנר, היסטוריונית אופנה שגם העבירה חלק גדול מחייה במחוך רפואי ולכן יש לה זווית ראייה ייחודית על הנושא:
רבקה מדגימה על עצמה 8 סוגי מחוכים מתקופות שונות ואיך הם משפיעים על הגזרה:
קרולינה זברובסקה בהסבר נלהב על הסיבות לסטריאוטיפים השליליים שיש לנו על מחוכי התקופה הויקטוריאנית:
ריצה במחוך בסגנון המאה ה-18, אפשרית בהחלט:
מומחיות אמריקן דאצ'ס בשיחה על מחוכים:
כמה מומחיות מתפלצות למראה סרטון "היסטורי" מלא טעויות. אני אוהבת במיוחד את מה שהן אומרות בסוף הביקורת: כמויות אדירות של נתונים היסטוריים ראשוניים נחשף לקהל הרחב רק בשנים האחרונות ממש, ומשנה את כל הידוע לנו על המציאוּת בעבר:
4 מחשבות על “מחוך – מיתוסים ומציאות”
פינגבאק: יש לי מחוך היסטורי אמיתי – מה תלבשו למסע בזמן
פינגבאק: איך להתחיל שערורייה – מה תלבשו למסע בזמן
פינגבאק: ענבל שגיב נקדימון, מתרגמתגאווה ודעה קדומה - המהדורה המוערת - ענבל שגיב נקדימון, מתרגמת
פינגבאק: גאווה ודעה קדומה – המהדורה המוערת – מה תלבשו למסע בזמן