"הנסיכה בעור החמור" הוא סרט משנת 1970 בבימויו של ז'אק דמי ובכיכובה של קתרין דנב. הסרט מבוסס על סיפור אגדה שכתב שארל פרו במאה ה-17, על סמך אגדות עממיות. הוא שודר בטלוויזיה הישראלית בשנות ילדותי ואני בטוחה שראיתי אותו והוא השאיר עלי רושם, אבל נשכח ממני במידה רבה עד ששמעתי אזכור של הסיפור בפודקאסט "האחיות גרים", בפרק המוקדש לנסיכות. ימים ספורים לאחר מכן הייתה הקרנה של הסרט בשירות הצפייה מהבית של סינמטק הרצליה, אז ניצלתי את ההזדמנות לחידוש זכרון הילדות.
סיפור העלילה, בקצרה, הוא כזה: בממלכה קסומה גרים בעושר ובאושר מלך, מלכה ובתם היפהפיה, ולהם חמור קסם שהפרשותיו זהב ואבנים יקרות. כאשר המלכה נוטה למות היא משביעה את בעלה שיישא אחריה רק אישה יפה וטובה כמוה. המלך מסרב לנסיכות השונות שמציעים לו יועציו ומחליט שעליו לשאת את בתו דווקא. הנסיכה פונה לעזרה לפיה הטובה, שיועצת לה להעמיד דרישות בלתי אפשריות כתנאי לנישואים. היא מבקשת שמלה בצבע מזג האוויר, ואביה המלך דואג להעניק לה את מבוקשה. לאחר מכן היא מבקשת שמלה בצבע הירח ושמלה בצבע השמש, וגם אותן מצליח המלך להשיג. בסופו של דבר היא מבקשת את עורו של חמור הפלא, במחשבה שהאב לא יוותר על מקור עושרו, אבל הוא נעתר.
הנסיכה עוטה עליה את עור החמור ובורחת. היא מוצאת מחסה כמשרתת ליכלוכית בבית מכשפה בכפר קטן, נסתרת מעין כל. כאשר עוברת בכפר פמליית אצילים מממלכה שכנה היא מתאהבת בנסיך, אופה לו עוגה קסומה וגורמת לו להתאהב בה מבלי שהכיר אותה. הוריו של הנסיך מחפשים עבורו כלה, שלאצבעה תתאים הטבעת הקטנטנה שהוטמנה בעוגה. אחרי שכל הרווקות מודדות את הטבעת לשווא, מגיעה "עור חמור", והחתונה מאחדת את הממלכות לשמחת כולם, כולל אבי הנסיכה שהתחתן בינתיים עם הפיה הסנדקית שלה.
לאגדה הזאת נוסחים שונים בני תקופות שונות, ואולי היא נשמעת מוכרת דווקא מפרק בסדרה "סיפורי עמים", ששודרה גם היא בטלוויזיה החינוכית, בצהרי יום שישי בסוף שנות השמונים. אין ספק שהחלק המטריד בה ביותר הוא רצונו של האב להינשא לבתו, אבל החלק שהרשים אותי היה כמובן שמלות הפאר. שרוולים רחבים להפליא, תחרות ומלמלות, אבני חן ואפקטים מיוחדים – היה בהן כל מה שילדה רוצה.
סינמטק הרצליה הקרין עותק משוחזר של הסרט, שהועבר לפורמט דיגיטלי איכותי בשנת 2013. הצבעים בסרט עזים, פסיכדליים ממש. הוא נפתח בממלכה שבה הסוסים וחלק מהאנשים צבועים בכחול-רויאל, ובממלכתו של הנסיך סוסים ומשרתים צבועים באדום-דם, וכל הרווקות שעומדות בתור למדוד את הטבעות לבושות גוני אדום וארגמן. העיצוב ככלל ססגוני ועמוס, בהשראת הסוריאליזם, הסיקסטיז, סרטי דיסני והמיוזיקלז האמריקאים. התלבושות אינן שייכות לתקופה היסטורית מסוימת, אלא נעות בין ימי הביניים לתחילת המאה העשרים. חלקים מהסרט צולמו בטירות עתיקות אותנטיות, ובאחרים התפאורות מלאכותיות עד מגוחכות, למשל כס מלוכה שהוא מעין בובת פרווה לבנה עם ראש חתול. מעבר לזה משובצים בסרט אנכרוניזמים כמו טלפון, בובות של חלונות ראווה וברגע השיא אפילו מסוק, שמרחף לנחיתה בחצר השאטו הצרפתי.
מעצב הסרט היה אגוסטינו פאצ'ה, שעבד יד ביד עם ז'אק דמי. על תפירת התלבושות לסרט הייתה אחראית ג'יט מגריני, ילידת איטליה שעיצבה תלבושות ביותר משלושים סרטים, רובם בשנות השבעים. השמלות המקוריות ששימשו לסרט לא שרדו, אבל שחזורים מדוקדקים שלהן נוצרו על פי רישומיו של פאצ'ה ובשיתוף פעולה איתו עבור תערוכה בשם "עולמו הקסום של ז'אק דמי", בשנת 2013. שמלת השמש מעוטרת אבני חן, שמלת הירח זוהרת בזכות לוחיות כסופות ואילו השמלה בצבע מזג האוויר נתפרה מבד דמוי מסך קולנוע, שעליו הוקרנו צילומי עננים.
כאן הנסיכה אופה, ספונה בבקתתה העלובה, כשהיא לבושה בשמלת השמש (ואני חייבת לומר שכל הזמן חששתי שתכתים אותה בחמאה וקמח):
אתר מטעם הסינמטק הצרפתי מציג פרטים רבים על הסרט, סרטונים של קטעים מתוכו וצילומים מקסימים מאחורי הקלעים, כולל ביקורים של פרנסואה טריפו וג'ים מוריסון באתר הצילומים בשאטו שמבורד – על רקע קריינות של אנייס ורדה, אשתו של דמי, ובתם רוזלי, שהייתה בת 12 בזמן יצירת הסרט וקיבלה תפקיד של ניצבת, עם שמלת נסיכה שנתפרה במיוחד בשבילה. קתרין דנב מספרת שהשמלות המפוארות היו כבדות, ולא היה נוח להסתובב בהן הלוך ושוב על גרם המדרגות של הטירה. לעומת ההיבט הפנטסטי של השמלות, עור החמור היה אמיתי לגמרי, וכבד גם הוא. בקטעי הוידאו יש ראיונות עם פאצ'ה על תהליך העיצוב, ואפשר לראות גם את הרישומים שלו לתלבושות בסרט ומקורות ההשראה לעיצוב.
ביוטיוב אפשר לראות את שיר החלום של הנסיכה והנסיך מתוך הסרט:
ולשמוע את פס הקול המלא של הסרט, מאת מישל לגראן, המוכר בין השאר משיתופי פעולה נוספים שלו עם דמי ודנב בסרטים "מטריות שרבורג" ו"העלמות מרושפור".
כאמור, סרטונים והסברים נוספים יש באתר המוקדש לסרט.
