בשמלה אדומה

אדום הוא צבע שאי אפשר להתעלם ממנו, והיה פופולרי מאז ומתמיד בלבוש. שיטות לצביעת בדים בגוונים מסוימים של אדום היו קיימות מימי קדם, והסיפור העממי העתיק על "כיפה אדומה" מעיד על שכיחותו של הצבע, שהיה נפוץ במיוחד בשכמיות ובחצאיות תחתוניות.
בעונה הרביעית של אאוטלנדר מגיעים קלייר וג'יימי לאמריקה, לפני מלחמת העצמאות שלה. אחת השמלות החדשות של קלייר, באדיבות הדודה ג'וקסטה, היא השמלה האדומה עם עיטורי תחרה לבנים שמוצגת בראש הפוסט.

שמלה דומה מופיעה על כריכת "אחותו של צייד המכשפות" מאת בת' אנדרדאון בהוצאת תמיר, רומן היסטורי המתרחש באנגליה בסוף המאה ה-17. שמחתי לעזור מעט לחברתי המתרגמת מור רוזנפלד בשאלות לגבי הבגדים המתוארים בספר ואפילו היה לי חלק קטנטן בדיונים על עיצוב העטיפה של חן יאקה מסטודיו לימונדה – המלצתי להוסיף את האביזרים הלבנים כדי ליצור את המראה האופייני לתקופה.

שמלות כאלה ששרדו מההעשור השמיני של המאה ה-18 נמצאות במוזיאונים, בין השאר באוסף המטרופוליטן ומכון האופנה. שתיהן עשויות בדי פאר ולפחות לגבי השמלה מאוסף FIT, המופיעה כאן עם האביזרים הלבנים, ידוע אפילו מי עיצבה את הבד – אנה מריה גלתווייט (Anna Maria Garthwaite, 1751). גם הסגירה במרכז החלק הקדמי דומה לשמלה של קלייר, בעיצובה של טרי דרסבך.

השמלות מזכירות את התלבושות של הנשים הפוריות בסדרה "סיפורה של שפחה" לפי ספרה של מרגרט אטווד, ולא במקרה. רפובליקת "גלעד" העתידנית חוזרת לכאורה לערכים שהנחו את המתיישבים הראשונים באמריקה, הפוריטנים שבאו לשם כדי לחיות על פי אמונתם הדתית. הצבע האדום כדם מוקצה לנשים שחוות מחזור חודשי ולידה, בין השאר כדי שיבלטו בשטח וקל יהיה לעקוב אחריהן ולפקח על מעשיהן. השמלות מגוונות בגזרותיהן, אבל תמיד ארוכות מספיק כדי להיות צנועות מצד אחד ולאפשר הליכה מצד שני, והשרוולים המכסים את המרפק אבל לא מגיעים לשורש כף היד אופייניים לסגנון של המאה ה-18. גם כובעי הבד הלבנים הם כיסויי ראש צנועים, וכאשר השפחות יוצאות מהבית הן מחוייבות בכובעים רחבי שוליים המסתירים את פניהן ומגבילים את שדה הראייה שלהן.

עוד אדום? יש פוסט גם על חליפות אדומות.