אבא ארך הרגליים

פוסט אורח מאת חברתי, המתרגמת לי עברון:

"אבא ארך רגליים" מאת ג'ין ובסטר, שהיה לי העונג הגדול לתרגם, הוא סיפור חניכה של נערה מבית יתומים שלומדת בקולג' ונעשית לאישה צעירה משכילה. ג'רושה המכונה ג'ודי, גיבורת הספר, מרבה לקרוא ומגבשת לה דעות מוצקות, למשל על סוציאליזם ועל זכות הבחירה לנשים (הספר יצא ב-1912, שמונה שנים לפני שזכות הבחירה ניתנה לנשים בכל מדינות ארה"ב!). אבל בעודה מתקדמת בדרך הלבנים הצהובות האינטלקטואלית, ג'ודי אינה אדישה כלל וכלל גם לבגדים. ובמילותיה שלה: "להיות משכילה זה טוב ויפה – אבל שום דבר לא ישווה לחוויה המסחררת של בעלות על שש שמלות חדשות." ואפשר להבין אותה, כי בבית היתומים לבשה תמיד רק "תלבושות משובצות, מעומלנות", שזכורות לה לרעה עד כדי כך שכאשר אחת החדרניות בקולג' לובשת "סינרים כחולים משובצים", ג'ודי הייתה רוצה לקנות לה סינרים חומים חדשים ולזרוק את הקודמים לפח.

אבל הבה נשוב אל שש השמלות החדשות! כך ג'ודי מתארת אותן במכתבה למיטיב המסתורי שמממן את לימודיה, שהיא מכנה אותו "אבא ארך רגליים":
יש לי שמלת ערב מתחרה ורודה על בטנת משי (אני ממש יפהפייה בה), ושמלה כחולה לכנסייה, ושמלה אדומה רקומה בסגנון מזרחי (אני נראית בה כמו צוענייה) ועוד אחת ורודה כמו שושנה מצמר קל, וחליפת רחוב אפורה, ושמלה ליום-יום, בשביל הלימודים.
אחד הפריטים הנחשבים והנחשקים בעיני ג'ודי, עוד יותר משמלות אפילו, הוא גרבי משי, בעיקר משום ששותפתה העשירה במעונות, ג'וליה, גורבת כאלה. אבל בחורף היא ודאי עוטה גרביים חמים הרבה יותר כאשר היא יוצאת עם חברותיה לטיול:
תרנו את כל האזור בחצאיות קצרות ובסוודרים סרוגים ובכובעים, ולקחנו איתנו מקלות מבריקים כדי לחבוט בדברים.
ג'ודי חסרת המשפחה מתעניינת בבגדים לא רק עבור עצמה, אלא גם עבור סבתה הדמיונית:
כשהייתי בעיר אתמול, ראיתי כובע חמוד כל כך מתחרת קְלוּנִי, מעוטר בסרט שצבעו סגול לוונדר. אתן לָך אותו במתנה ביום הולדתך השמונים ושלושה.
כשג'ודי מתארת את השמלות שלבשו היא וחברותיה בנשף שנערך בקולג', היא מעלה את הסברה שגברים אינם מתעניינים בבגדים כמו נשים:
ג'וליה וסאלי ואני לבשנו כולנו שמלות חדשות. אתה רוצה לשמוע עליהן? השמלה של ג'וליה הייתה מבד סאטן, בצבע קרם עם רקמה זהובה, והיא ענדה סחלבים סגולים. זאת הייתה שמלה חלומית ממש והיא הגיעה מפריז, ועלתה מיליון דולר.
השמלה של סאלי הייתה כחולה בהירה, מעוטרת ברקמה פרסית, והתאימה להפליא לשערה הג'ינג'י. היא עלתה קצת פחות ממיליון, אבל הייתה אפקטיבית לא פחות מהשמלה של ג'וליה.
אני לבשתי שמלת משי ורודה בהירה מעוטרת בתחרה ובסאטן ורוד. ונשאתי ורדים אדומים שג"מ שלח (סאלי אמרה לו איזה צבע לקנות). וכולנו נעלנו סנדלי משי וגרבי משי וצעיפי שׁיפוֹן תואמים.
אתה בטח מתרשם עמוקות מכל הפירוט הביגודי הזה.
אי אפשר שלא לחשוב, אבא, שהגברים נאלצים לנהל חיים חסרי צבע כשמביאים בחשבון שמילים כמו שיפון, תחרה ונציאנית רקומה, רקמת יד וסריגת קרוֹשֶׁה אירית הן רק מילים ריקות מבחינתם. ואילו אישה – בין שהיא מתעניינת בתינוקות, בחיידקים, בבעלים, בשירה, במשרתים, במקביליות, בגינות, באפלטון או בברידג' – תמיד תגלה עניין עמוק בבגדים.
זאת התכונה האחת שכולנו אחיות לה. (זה לא מקורי. לקחתי את זה מאחד המחזות של שייקספיר.)
אבל אפשר להטיל ספק בחוסר העניין של גברים בבגדים, כשקוראים את תיאור בגדיו של המחזר של ג'ודי, ג'רוויס פנדלטון:
אני מוכרחה לומר שהבגדים שלו די מדהימים. הוא לובש מכנסי נִיקֶרְבּוֹקֶרס, ז'קטים עם כיווצים וחולצות פלנל לבנות, וחליפות רכיבה עם מכנסיים נפוחים.
ונראה שגם בתקופות מוקדמות יותר בהיסטוריה גברים התעניינו בבגדים, כפי שמגלה ג'ודי בקריאת יומנו של סמואל פיפס מ-1660:
סמואל התרגש מהבגדים שלו לא פחות מכל בחורה; הוא הוציא על ביגוד סכום גדול פי חמישה מזה שהוציאה אשתו – זה היה, כנראה, תור הזהב של הבעלים. נכון שזאת רשומה נוגעת ללב? ממש רואים שהוא כתב בכנות. "היום הגיעה אל הבית גלימתי המהודרת העשויה אריג קָמְלֶט, ולה כפתורים מוזהבים, שעלתה לי כסף רב ואני מתפלל לאלוהים שאוכל לשלם בעבורה."
(ניתן רק לקוות שהתפילה נענתה בחיוב; ג'ודי אינה מספרת על כך.)

אבא ארך הרגליים
מאת: ג'ין ובסטר
בתרגומה של לי עברון
עורכת התרגום: ציפור פרומקין
איור הכריכה: נטעלי רון-רז
עיצוב הכריכה: נטע שהם
עימוד: יהודית שטרנברג