בחירות עשרים ושבעה באוקטובר

הזכות להצביע ולהשפיע איננה מובנת מאליה. נשים נלחמו עליה והצליחו להשיג אותה לא מזמן כל כך. לקראת הבחירות בעשרים ושבעה באוקטובר אני כותבת בדף הפייסבוק שלי על סוגיות שקשורות לזכות ההצבעה, במטרה לשכנע רבים ורבות ככל האפשר להצביע. אני מרכזת כאן את הפוסטים:

הסופרג'יסטיות (Suffragettes) נלחמו על זכות הצבעה לנשים, אבל המילה באה לעולם כעלבון.

השורש הוא המילה הלטינית suffragium (סוּפְרָגְיוּם): קול בהצבעה, זכות הצבעה, וגם תמיכה במועמד. על מקור המילה הלטינית עצמה הבלשנים חלוקים. ההשערה הרווחת קושרת אותה ל-frangere (פְרַנְגֶרֶה), לשבור, ולקרובתה fragor (פְרָגוֹר), רעש או שאגה, אולי קריאות התמיכה של הקהל.

באנגלית של סוף המאה ה-14 suffrage (סַפְרֶג') היה בכלל מונח דתי: תפילה למען אדם אחר. במאה ה-16 כבר שימשה המילה גם במשמעות "קול בהצבעה", ובסוף המאה ה-18 התבססה המשמעות "זכות הבחירה". מי שנאבקו על הרחבת הזכות הזאת – שהייתה מוגבלת לחלק מהאוכלוסייה בלבד – נקראו suffragist (סַפְרֶגִ'יסְט), מילה ניטרלית שחלה על גברים ונשים כאחד.

ואז, ב-10 בינואר 1906, העיתונאי צ'רלס הנדס מה"דיילי מייל" הבריטי רצה ללעוג לנשים המיליטנטיות מהארגון של אמלין פנקהרסט, והמציא את suffragette (סַפְרֶגֶ'ט). הסיומת הצרפתית ‎-ette (־ֶט) היא סיומת נקבה והקטנה: cigarette היא סיגר קטן, kitchenette היא מטבחון. באנגלית היא מסמנת גם חיקוי זול, כמו ב-leatherette (לֶדֶ'רֶט), דמוי עור. סופרג'יסטית היא אם כן "סופרג'יסטונת": קטנה, חמודה, עלובה.

הנשים לקחו את העלבון ואימצו אותו. ב-1912 כבר קראו לעיתון שלהן The Suffragette. הן אפילו הציעו להגות את המילה עם g קשה, "סַפְרֶה-גֶט", כי הן לא רק רוצות את זכות ההצבעה, הן מתכוונות to get it, להשיג אותה.

ולא, אין קשר ל-suffer (לסבול). זו מילה ממקור לטיני אחר לגמרי.

סופרג'יסטית או סופרג'טית? תלוי באיזה צד של האוקיינוס.

ב-1906 המציא עיתונאי בריטי את suffragette (סַפְרֶגֶ'ט) כדי ללעוג לפעילות למען זכות הצבעה לנשים, עם סיומת הקטנה על סמך המילה הקיימת suffragist, שיוחסה לגברים ולנשים גם יחד. אמלין פנקהרסט והפעילות שלה לקחו את העלבון והפכו אותו לדגל. בבריטניה נוצרה כך חלוקה ברורה: suffragists (סַפְרֶגִ'יסְטְס) היו המתונות, שכתבו עצומות ופעלו בדרכים חוקיות, ו-suffragettes היו אלה שהפריעו לנאומים, נעצרו ושבתו רעב.

היה ניסיון אחד לייבא את המילה מעבר לאוקיינוס. ב-1907 הגיעה לניו יורק פעילה בריטית בשם בטינה בורמן ולס, הקימה קבוצה בשם American Suffragettes, ובערב השנה החדשה עמדה עם חברותיה בכיכר מדיסון ונאמה ברחוב, דבר שלא נעשה עד אז. האמריקאיות לא רצו את המילה הזאת. הן המשיכו לקרוא לעצמן suffragists, ו-suffragette נשארה בארצות הברית בפי המתנגדים, שהשתמשו בה כדי להקטין ולזלזל.

ובעברית? "סופרג'יסטית" שלנו היא suffragist, ובעצם אנחנו קוראות גם למיליטנטיות הבריטיות בשם שממנו הן רצו להיבדל.

מעין אלכסנדר כללה כבר לפני עשר שנים בהרצאות בנושא טכנולוגיה ושינוי חברתי תמונה של אסטרונאוטית המשקיפה על כדור הארץ מתחנת החלל הבינלאומית.

היא כתבה על אבות אבותיה של האסטרונאוטית שוודאי היו מופתעים לשמוע שבעוד 150 שנה אנשים יטוסו לחלל:

" זה הרי היה אז פנטסטי, משהו שאפשר למצוא רק בספרי מדע בדיוני. הם בטח היו גם מופתעים לשמוע שצאצאה שלהם תוכל לטוס לחלל, ללמוד לתואר אקדמי, לעבוד לפרנסתה כמדענית וכעובדת בסוכנות ממשלתית, כמו גם להופיע בפומבי כשהיא לובשת מכנסיים, חולצות קצרות שרוול, וללא כובע לראשה. סביר להניח שהם גם היו מאוד מופתעים לשמוע שהיא מצביעה בבחירות בארה"ב.

תמונות מהמסע לחלל או מתחנת החלל הבינלאומית נראות לנו עדיין פנטסטיות: הריחוף בחוסר כבידה, מראות כדור הארץ והאטמוספרה מהחלל, עבודות תחזוקה בהליכה מחוץ לתחנה. את זכות ההצבעה לנשים אנחנו מקבלות בדרך כלל כמובנת מאליה.

טוב להיזכר מדי פעם שדברים שנראים לנו טריוויאליים ומובנים מאליהם, לא היו כאלה לפני תקופת זמן לא כל כך ארוכה, ולזכור שעוד שינויים כאלה צפויים בעתיד, גם אם עכשיו הם נראים רחוקים מאוד או פנטסטיים.

באתר של מעין תוכלו לראות את התמונה מהחלל, לקרוא עוד ולראות קישורים נוספים.

הצבעים שלבשו הסופרג'יסטיות בבריטניה במאבקן להשיג את זכות ההצבעה לנשים היו לבן, סגול וירוק. איגוד הנשים החברתי והפוליטי, בהנהגת אמלין פנקהרסט ובנותיה כריסטבל וסילביה, הכריז על השימוש בצבעים ביוני 1908, כדי ליצור אחדות ויזואלית בהפגנות ובפגישות. הצבעים ייצגו כבוד, טוהר ותקווה וקידמו דימוי חיובי של הסופרג'יסטיות, שנחשבו "לא נשיות" ולא מעודנות מספיק בדעת הקהל, בשל מאבקן התקיף וסירובן לשמור על הסטטוס קוו והחוק. לרוב הפעילות כבר היו שמלות לבנות, והן יכולות היו להיכנס לאירועים ציבוריים בלבושן הרגיל, ולהוסיף עליו במהירות סרטים, כפתורים ועיטורים בצבעים האופייניים כדי להפגין ולהביע מחאה. המיתוג התפשט לפריטים נוספים שהן יצרו בעצמן או קנו, כמו דגלים ושלטים.

נשות בריטניה השיגו את זכות הבחירה ב-1918 לנשים מעל גיל 30, ובתנאים שווים לגברים רק ב-1928.

ב-1908 בחרו הסופרג'יסטיות הבריטיות את הצבעים שיצגו אותן: סגול לכבוד, לבן לטוהר, ירוק לתקווה. מעבר לאוקיינוס, האמריקאיות החליפו את הירוק בצהוב (ולפעמים זהב), שכבר שימש אותן קודם לכן.

ב-1867 התקיים בקנזס משאל עם על זכות הצבעה לנשים, והפעילות המקומיות ענדו סרטי בד צהובים שתפרו בעצמן, בצבע החמנייה, הפרח של המדינה. המשאל נכשל, אבל הצבע נשאר. עד 1887 כבר הוגדר הצהוב בעיתונות התנועה כסימן ההיכר שלה.

ב-1913 ארגנה אליס פול תהלוכה גדולה בוושינגטון. בהתחלה היא השתמשה בסגול, לבן וירוק, אבל כדי להרחיק את עצמן מהמיליטנטיות הבריטיות חברותיה ביקשו ממנה לוותר על הצבעים שלהן. פול החליפה את הירוק בזהב, הצבע שהתנועה האמריקאית כבר הכירה. הפירוש התעדכן בהתאם: ב-1913 נכתב שהסגול מסמל נאמנות ודבקות במטרה, והזהב את האור שמוביל אותה.

הלבן נשאר, מטעמים מעשיים: שמלה לבנה פשוטה הייתה זולה ומצויה, כך שגם מי שלא יכולה הייתה להרשות לעצמה תלבושת מיוחדת התהדרה בקלות בסרט צבעוני. ב-1916 עמדו פעילות בשמלות לבנות ובאבנטים זהובים לאורך כמה רחובות בדרך לוועידה הדמוקרטית, כך שכל ציר נאלץ לעבור ביניהן. ובאוגוסט 1920, בהצבעה המכרעת בטנסי, ענדו התומכים ורד צהוב, ונשות ארצות הברית קיבלו את זכות ההצבעה.

מרשה פרידמן הייתה חברת כנסת מטעם סיעת רצ בכנסת השמינית, פעילה למען זכויות אדם ומייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל. במהלך כהונתה הובילה עיסוק מהפכני בתחומים שכמעט לא עלו עד אז לסדר היום הציבורי, כמו אלימות נגד נשים, זכויות להט"ב, אמצעי מניעה ועוד. היו בין חברי הכנסת שלעגו לה על תחומי העיסוק האלה ועל כך שלבשה מכנסיים.

בדיווח משנת 1976 במעריב נכתב: "הכנסת השתעשעה אתמול בנושא לא שגרתי: מה לעשות לבעלים המכים את נשותיהם? את הנושא העלתה לדיון כמובן חברת הכנסת מרשה פרידמן, היא הזעקיה שמיםי וארץ נגד האלימות שבה נוהגים הבעלים כלפי הנשים. שאל אותה מיד ח"כ מרדכי בן-פורת: ומה בדבר נשים המכות את הבעלים?"

פרידמן ועמיתותיה הקימו ב-1977 את הארגון "נשים למען נשים" בחיפה ופתחו מקלט ראשון לנשים מוכות בישראל.

דותן ברום יצא לערוך מחקר בארכיון של פרידמן באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית, שבמסגרתו גילה בין השאר מסה פילוסופית־פוליטית ארוכה, שבה פרידמן מנסה להתחקות אחר שרשי הפטריארכיה, ועוד ניסיונות רוחניים. ברום ירצה על הנושא בשתי הזדמנויות בשבוע הבא, פרטים בפוסט שלו.

פעילותה של פרידמן בכנסת ומחוצה לה היא הוכחה לחשיבותן של נשים בזירה הציבורית.

התנועה לזכות הצבעה לנשים לא הסתפקה בנאומים ובעצומות. היא השתמשה בפריטים שונים להנכחה, שיווק מסרים וגיוס כספים.

סרטים. הסרטים הראשונים נתפרו ביד, למשל בקנזס של 1867, בצבע צהוב חמנייה, הפרח של המדינה. בהמשך הודפסו סרטים לנציגות בכנסים, וחלקם נענדו בתהלוכות.

כפתורים. כפתור הצלולואיד נכנס לשימוש נרחב בארצות הברית בבחירות לנשיאות של 1896. הסופרג'יסטיות היו כנראה הראשונות שהשתמשו בו לקידום מטרה חברתית ולא מועמד, ויצרו מאות סוגים משני צדי האוקיינוס. על רבים מהכפתורים האמריקאים הופיעו כוכבים, כמספר המדינות שכבר נתנו לנשים זכות הצבעה לנשיאות.

אבנטים, מטריות ודגלונים. את האבנט ענדו מעל שמלה לבנה, כך שהצבע נראה למרחוק. באמריקה נמכרה מטריה בדולר, או בהנחה: תריסר בעשרה דולר.

גלויות. הפריט הפופולרי ביותר. הארגונים הדפיסו ומכרו גלויות משלהם, ומו"לים מסחריים הדפיסו גלויות נגד מלגלגות. ב-1907 התחילה קודאק להדפיס תמונות של לקוחות על גלויות, והפעילות צילמו בעצמן אירועים שצלמים מקצועיים לא טרחו לתעד.

מניפות. מניפות קרטון שטוחות חולקו במשחקי כדור, בפיקניקים ובמרוצי סוסים, והיו פופולריות בציבור הרחב, בהינתן שהתקופה הייתה לפני המצאת המזגן.

והיו פריטים רבים נוספים: יותר ממאה אלף ציפורי פח נתלו על עמודי טלפון ועצים סביב בוסטון; קופות חיסכון קטנות נועדו לאפשר גם לזבנית ענייה לתרום כמה סנטים; קלפי משחק, עם התחייבות שלא ישמשו להימורים.

ראו עוד באתר.