במוזיאון הרצליה ראיתי את מערך התערוכות "ספרו לי עוד", המציג את הפנים השונות והמפתיעות של עולם האיור המקומי, הפורץ מהדף ומקבל ביטוי חומרי ומדיומלי בדו־ממד ובתלת־ממד, בפיסול ובטקסטיל, בצילום ובאנימציה. ביקרתי בעניין בכולן, אבל התחלתי בתערוכה "הקוף למד לארוג" של בתיה קולטון ורוני פחימה, שהתבססו על סיפורים שונים הנוגעים במלאכת הטקסטיל ויצרו בהשראתם עבודות טקסטיל מסוגים שונים.
אחת העבודות מבוססת על הספר "אדרות הלחש" מאת דיאנה ווין ג'ונס, שתרגמתי להוצאת עוץ. זהו סיפור ארוג היטב (תרתי משמע), על חמישה אחים ואחיות שנאלצים לברוח מפני מלחמה ושיטפונות, ופוגשים במכשף רשע המנסה ללכוד את נשמת ארצם. את סיפור המסע אורגת טנאקווי, הלכה למעשה, עם חוטי צמר על נול. אט-אט הופכת האריגה לאדרת מפוארת, בה שזורים עתיד ועבר, מציאות ואגדה.
בניגוד לשאר הפריטים הססגוניים מאוד, שתי היריעות הארוגות בעבודה הזאת כוללות שני צבעים בלבד.
התערוכה מרשימה, עשירה בפרטים שמושכים להתעמק בהם עוד ועוד. חלק מהעבודות מופשטות יותר, וחלק הן מעין סיפור קומיקס בטכניקות שונות של אריגה וקליעה, ואפילו תנועה תמידית של אריג על מסוע. ניכר מאוד שהושקעה בהן מחשבה רבה, והיצירה ארכה זמן רב. מעבר לביקור במוזיאון, אני ממליצה לקרוא באתר התערוכה את הרקע והסיפורים שהיוו בסיס ליצירות.
