פסיעות במשעול המרגנית הוא דף למסע בין כל ספרי מרגנית הנוסטלגיים והאהובים. כותביו הם רפאל טולידנו וכפיר ורהפטיג והם סוקרים בקהילה שלהם בפייסבוק את כל ספרי הסדרה. כאשר הם סיימו לכתוב על כל ספרי "בית קטן בערבה", כולל רקע על הסופרת לורה אינגלס וויילדר ומשפחתה, ביקשתי מהם לפרסם כאן חלק מהחומרים, כפוסט אורח. רשות הדיבור לכפיר ורפאל:
"המטרה שלנו," כתב יחיעם פדן ז"ל העורך המיתולוגי של סדרת מרגנית, "היא להוציא לאור בעברית את מיטב הספרות המודרנית, כדי שבעוד שלושים שנה יתרפקו עליהם ילדים בגעגועים." ואנחנו שניים מאותם הילדים. החלטנו שאנחנו רוצים להעיר את הנוסטלגיה מרבצה ולקרוא אותם שוב ביחד, לפי סדר יציאתם לאור, אבל לא רצינו להסתפק בקריאה בלבד – רצינו גם לכתוב את דעתנו על הספרים, ולחלוק את הדיון עם אנשים כמונו שזוכרים את הספרים האלה לטובה, וגם להכיר את הספרים הישנים והטובים לדור חדש שלא מכיר אותם, כך בעצם נולד הבלוג שלנו 'פסיעות במשעול המרגנית. מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ולהצטרף לקהילת אוהבי המרגנית! https://www.facebook.com/share/18Scrsr1Mc/
קישורים נוספים:
דף הפייסבוק של רפאל: https://www.facebook.com/share/1LFGEEFxtn/
דף הפייסבוק של כפיר: https://www.facebook.com/share/17qWeEf2Wc/
הבלוג של כפיר: https://kfirw.net/
מאחורי הספרים
אחד הדברים שמייחדים את סדרת "בית קטן בערבה" הוא שהיא מבוססת על חייה של הסופרת עצמה, ולכן במובנים רבים זוהי סדרה אוטוביוגרפית. עם זאת, יש הבדלים רבים בין חייה האמיתיים של לורה, לבין חייה של לורה מן הספרים! בואו נצלול קצת אל מה שקרה באמת, ונראה גם מה קרה עם לורה אחרי שהיא התחתנה עם אלמנזו.
לורה נולדה ב–1867 בפפין, ויסקונסין. כשהייתה בת שנתיים, עזבה משפחת אינגלס את היערות כדי ללכת ולנסות להתנחל באדמות האינדיאנים בקנזס. כאשר המדינה גירשה אותם (בצדק גמור, כי האינגלסים – כמו מתנחלים רבים אחרים באותה התקופה – פלשו בידיעה לאדמות שלא יועדו עבור התיישבות אמריקאית), הם חזרו לוויסקונסין.
מייד קל לזהות הבדל משמעותי לעומת הספרים: בספר "בית קטן בערבה", שבו מתואר נסיון ההתנחלות, לורה כבר בת שש; אבל בספרים, החליפה לורה בין תקופת הזמן בוויסקונסין לתקופת הזמן בקנזס, כי המוציאים לאור חשבו שלא סביר לתאר זכרונות כל כך מפורטים של ילדה קטנה כל כך.
כמה שנים לאחר מכן, נדדה משפחת אינגלס אל נחל השזיף במיניסוטה (בשלב זה קרי כבר נולדה). החיים בנחל השזיף היו קשים – היבול של צ'ארלס לא הצליח, המשפחה נקלעה לבעיות כלכליות, ואפילו נאלצה לקבל תרומות. בתקופה זו נולד פרדי, אחיה של לורה.
מה?! ללורה היה אח?!
כן כן, אך לרוע המזל הוא לא האריך ימים, וזו כנראה הסיבה שלורה השמיטה אותו מספריה.
שנתיים לאחר ההתיישבות בנחל השזיף נדדה משפחת אינגלס דרומה, והתגוררה באיווה. הייתה זו תקופה קשה עבור המשפחה, שבה הם התגוררו מעל מסבאה, בסביבה שבהחלט לא הייתה מהוגנת. שם נפטר פרדי, בגיל עשרה חודשים בלבד.
לורה נטתה, בספריה, לייפות את המציאות. האירועים הקשים הללו נמחקו מן הספרים, ואלה לא השינויים היחידים; זוכרים את הכלב ג'ק, שמת בשיבה טובה בנחל השזיף? במציאות צ'ארלס מכר אותו כחלק מעסקת חליפין עבור זוג סוסים חדש.
גם כאן לא הצליחה דרכה של משפחת אינגלס, ואחרי שהם נכנסו לחובות, הם עזבו את המקום וחזרו לנחל השזיף. שם נולדה גרייס, ושם חלתה מרי והתעוורה. היא לא חלתה בשנית, כפי שכותבת לורה בספריה, אלא ככל הנראה בסוג של דלקת קרום המוח.
לאחר מכן עזבה המשפחה את נחל השזיף ועברה לדה־סמט. גם כאן, יש שינויים רבים בין הספרים לבין המציאות, בעיקר כאלה שמרככים אותה או מעלימים ממנה דברים בעייתיים. בין השאר, מושמטת העובדה שתושבי דה־סמט בזזו את הרכבות שהצליחו לעבור במהלך החורף הארוך.
שינוי משמעותי נוסף קשור גם הוא בחורף הארוך: זוכרים את משפחת אינגלס התקועים לבדם לגמרי בבית במשך כל החורף? אז במציאות, ובכן, היו שם עוד זוג ותינוק, והם לא הסתדרו במיוחד עם משפחת אינגלס. קצת משנה את התמונה! לורה בחרה להשמיט אותם כדי להדגיש את הבדידות ואת ההתכנסות המשפחתית באותו החורף.
גם בדה־סמט היו לצ'ארלס בעיות כלכליות, והוא נכנס לחובות, אותם כיסה בין השאר בעזרת שכרה של לורה מעבודותיה השונות. מרי עזבה לקולג' לעיוורים, אך בניגוד לכתוב בספרים – עשתה זאת בעזרת תמיכה ממשלתית. באופן כללי, לורה השמיטה כל אזכור לתמיכה או לעזרה שהמשפחה קיבלה לאורך השנים, ובכך חיזקה את תדמית משפחת המתנחלים העצמאית.
ומה קרה לאחר שלורה התחתנה? זה סיפור ארוך ולא תמיד שמח. לורה ואלמנזו גרו בנחלה של אלמנזו ושם נולדה ביתם רוז. שנות הנישואין הראשונות שלהן היו רוויות באסונות – היבול שלהם נהרס והם נכנסו לחובות, נולד להם בן שנפטר אחרי 12 ימים (בטרם נקרא בשם), ואלמנזו חלה בדיפתריה ונותר משותק חלקית. בנוסף לכך, שריפה גדולה (אותה הציתה הפעוטה רוז בטעות) הרסה את הבית והמתבן שלהם. בעקבות כל האסונות האלה, עזבו לורה ואלמנזו את דה־סמט ועברו לגור אצל הוריו של אלמנזו במינסוטה. משם הם נדדו לפלורידה לנסיון התיישבות שלא צלח, ולאחר מכן שבו לדה־סמט ורכשו שם בית קטן.
לאחר כמה שנים, עזבו לורה ואלמנזו למיזורי, ובעזרתם הכלכלית של הוריו של אלמנזו הקימו שם חווה בשם "חוות הרכס הסלעי" – שם הם התיישבו סופית. נסיונה הרב של לורה הפך אותה לבת סמכא בענייני חקלאות, ובין השאר היא עסקה בהרצאות לחקלאים. בעידודה של ביתה רוז, החלה לורה גם לכתוב לעיתון.
בינתיים, רוז עזבה את הבית, התחתנה בסן פרנסיסקו, ואיבדה את בנה שנולד בלידה שקטה. נישואיה לא עלו יפה והיא התגרשה, ולאחר כעשרים שנה מחוץ לבית שבה לחווה של הוריה. אז התרחש השפל הגדול, ולורה ואלמנזו איבדו את רוב כספם.
בתקופה זו החלה רוז לעבוד על עריכת כתב היד "בת חלוצים" אותו כתבה אימה. רוז העלתה את הרעיון לערוך את הספר האוטוביוגרפי כך שיתאים לקהל צעיר יותר. היא ערכה ממנו ספר ילדים בשם "כשסבתא הייתה ילדה קטנה", ואחר כך ספר זה התפתח והפך ל"בית קטן ביער הגדול". הספר נמכר בהצלחה, והתמלוגים ממכירת ספרי סדרת "בית קטן" סייעו הן ללורה ואלמנזו והן לרוז לעמוד על הרגליים לאחר השפל הגדול.
לאחר הצלחת ספריה של אמה, רוז הוציאה ספרים משלה שהצליחו גם הם, ועברה לקונטיקט, שם רכשה בית קטן בו חייה עד סוף ימיה. היא הובילה מאבקים למען זכויות הפרט וכנגד גזענות, ונחשבה לאחת מהאמהות המייסדות של התנועה הליברטיאנית האמריקאית.
ב–1949, הלך אלמנזו לעולמו בגיל 92. שמונה שנים לאחר מכן, נפטרה גם לורה, שלושה ימים לפני יום הולדתה ה–90. אחד עשר שנים לאחר מכן נפטרה רוז ונקברה ליד הוריה. הזכויות לסדרת "בית קטן" עברו בירושה לרוג'ר מקברייד, פוליטיקאי שהיה קרוב מאוד לליבה של רוז, שכינתה את עצמה "הסבתא המאמצת" שלו. מקברייד היה זה שמצא את כתב היד "ארבע השנים הראשונות", העוסק בשנות הנישואין הראשונות של לורה ואלמנזו, והוציא אותו לאור.
ומה לגבי שאר המשפחה?
כמה שנים אחרי שלורה נישאה ויצאה מהבית, מכר צ'ארלס את החווה שלו, ומשפחת אינגלס עברו לדה־סמט והפכו לעירוניים על מלא. צ'ארלס עבד בעבודות שונות, ובין השאר היה מוכר בחנות, סגן שריף ושופט שלום. אחרי שסיימה את הלימודים, שבה מרי להתגורר עם הוריה בדה־סמט, אך מעולם לא הפכה למורה: היא התפרנסה ממלאכות יד. ב–1902 נפטר צ'ארלס, בן 66, ממחלת לב, וב–1924 נפטרה קרוליין, בגיל 84. לאחר מכן עברה מרי להתגורר עם אחותה קרי, ונפטרה ב–1928 מדלקת ריאות.
קרי עזבה את הבית כשהייתה נערה, ונדדה במקומות שונים. היא עבדה ככתבנית בעיתון, והתיישבה בדרום דקוטה, שם פגשה אלמן בשם דייוויד סוונזי ונישאה לו. לסוונזי היו שני ילדים, שהפכו לילדיה החורגים של קרי. לה עצמה לא היו ילדים, והיא נפטרה ב–1946 בגיל 75.
גרייס הפכה, בדומה ללורה, למורה – והיא הלכה ללמד במנצ'סטר, העיירה הקרובה לדה־סמט. היא התחתנה עם אדם בשם נתן דאו, ולשניים הייתה חווה במנצ'סטר. בנוסף לענייני החווה, עסקה גרייס בעיתונאות. היא נפטרה ב–1941 בגיל 64, וגם לה לא היו ילדים.
משפחת אינגלס לא העמידה צאצאים לעתיד, אבל ספריה של לורה הנציחו את המשפחה בצורה שמעטות המשפחות שזוכות לה. ספרי "בית קטן בערבה" הפכו את לורה לאחת מסופרות הילדים הידועות ביותר באמריקה, ודורות רבים גדלו עליהם. לורה זכתה חמש פעמים באות ההערכה של מדליית ניוברי, פרס ספרות הילדים היוקרתי, ובהמשך נוסד פרס לסופרי ילדים אמריקאים על שמה.
יש הרבה מה לומר על ההבדלים בין המציאות, הקשה והמרוכבת, לבין הספרים – שנוטים להרבה יותר רומנטיזציה, נאיביות ואידיאליזם; אך כך או כך, אלה ספרים נהדרים שחוגגים את רוח האדם והתקופה, מלאים באווירה, ועושים חשק גדול להיות אדם עצמאי שמתפרנס ממעשי ידיו.
מעבר לספרים
קשה להפרד מסדרת "בית קטן בערבה", ולכן נסקור בקצרה את העולם הרחב שנוצר סביב הסדרה, עבור כל מי שקשה לו להפרד ממנה.
קודם כל, יש ללורה כמה ספרים נוספים מלבד סדרת "בית קטן". יש את "ארבע השנים הראשונות" שהזכרנו כבר (הטיוטה הלא גמורה שעוסקת בשנות נישואיה הראשונות, ובאסונות שהתרחשו עליה ועל אלמנזו) ואת "בת חלוצים" (הספר המקורי שכתבה בו את זכרונותיה). מלבד זאת, ישנו הספר "בדרך הביתה" (יומן המתאר את נדודיה של לורה עם אלמנזו ורוז למיזורי) ואת "מערבה מהבית" (אסופת מכתבים שכתבה לורה לאלמנזו).
רוג'ר מקברייד (נכדה ה"מאומץ" של רוז, שקיבל לידיו את העזבון של בית קטן) כתב סדרת ספרים שלמה על חייה של רוז, שממשיכה למעשה את סיפור העלילה של סדרת "בית קטן בערבה". סדרה זו כוללת שמונה ספרים, והיא מתבססת על זכרונותיה של רוז ועל מחקר היסטורי שערך מקברייד.
סדרת "בית קטן בערבה" הציתה את דמיונם של רבים, וספרים נוספים נכתבו באותו עולם: זוג סופרות בשם מריה ווילקס וסלייה ווילקס כתבו סדרה בת שבעה ספרים על קורות חייה של קרוליין לפני שהתחתנה עם צ'ארלס; סופרת בשם מליסה וויליי כתבה ארבעה ספרים על שרלוט, סבתה של לורה, וארבעה ספרים על מרתה, סבתה של קרוליין. הספרים הללו כבר לא ממש מבוססים על זכרונות, אך כן נעשה מחקר היסטורי לקראת כתיבתם. לשלוש הסדרות הללו אושר בידי העזבון לצאת לאור כחלק מהיקום הרשמי של "בית קטן בערבה".
ספרים נוספים נכתבו כדי להרחיב את האירועים בזמנה של לורה. סופרת בשם סינתיה רילנט כתבה את הספר "בית קטן בחורשה הירוקה", שעוסק בתקופה שלורה השמיטה בין נחל השזיף לאגם הכסף (וכולל את האח שנפטר). סופר בשם הת'ר וויליאמס כתבה ספר בשם "נלי אולסון פוגשת את לורה אינגלס" שמתאר את היריבות של לורה ונלי מנקודת מבטה של נלי, וכן ספר המשך ל"בן איכרים" שנועד לסגור את הפער בינו לבין "החורף הארוך". סופרת בשם אליזבת' קימל כתבה את "מרי אינגלס לבדה" שעוסק במרי בתקופתה בבית הספר לעיוורים. סופר בשם תומס תדרו כתב סדרה בת שמונה ספרים בשם "ימיה של לורה איגנלס ויילדר" שעוסקים בחייהם של לורה הבוגרת בתקופתה במיזורי, אם כי העלילות שלהם פחות או יותר הומצאו על ידו לחלוטין. ולבסוף, סופרת בשם שרה מילר כתבה ספר בשם "קרוליין: בית קטן בערבה, מבט מחודש" שמספר את סיפור ההתנחלות בקנזס מנקודת מבטה של קרוליין.
מלבד עשרות הספרים הללו שמרחיבים את העולם הספרותי של "בית קטן", זכתה הסדרה לכמה וכמה עיבודים: בשנות השבעים שודרה סדרת אנימה בת 26 פרקים שעיבדה את שני הספרים הראשונים בסדרה; מיני סדרה משנות האלפיים עיבדה גם היא את שני הספרים הראשונים לשישה פרקים; והספר השני עובד אף למחזמר.
העיבוד המפורסם ביותר של הסדרה הוא כמובן הסדרה "בית קטן בערבה" משנות השבעים, שנמשכה לאורך תשע עונות וכמה סרטים, וגידלה דורות שלמים על קורותיה של משפחת אינגלס. בעוד שהפיילוט של הסדרה, המבוסס על הספר השני, היה יחסית נאמן לספרים – הרי שלאחר מכן הלכה הסדרה והתרחקה מהם מאוד, ושמרה בעיקר על הדמויות בעודה טווה עלילות משל עצמה. ובכל זאת, הסדרה זכתה להצלחה גדולה והפכה לאחת הסדרות שהגדירו את שנות השבעים, עם כמאתיים פרקים שלקחו את הקהל הצופה למסע אל המערב.
לאחרונה הכריזו נטפליקס על עיבוד חדש לספרי "בית קטן בערבה", שאמור לעלות בשנה הקרובה, ואנחנו מתרגשים מאוד, ומקווים שהפעם נקבל עיבוד נאמן לספרים שמעבד יותר מאשר הספרים הראשונים בסדרה!
יש משהו לאכול בבית הזה?
בואו נדבר על האוכל בבית קטן בערבה!
לאורך הספרים יש הרבה סצנות נהדרות שמגרות את בלוטות הטעם: תבשיל השעועית של קרוליין, פשטידת העוף של אמא של אלמנזו, סוכריות דבשה על השלג, נזידים מבשר הציד של צ'ארלס, ועוד.
שני דברים מרכזיים אפשר לשים לב לגבי כל האוכל הטוב הזה, והם מדגישים מאוד את ההבדל בין השפע של ימינו לבין תקופת בית קטן בערבה.
דבר ראשון, המשאבים המוגבלים! מה שיש זה מה שיש, וזהו. ואם אתם גרים עכשיו במשק חדש ובמשך כמה שנים אין חזיר או תרנגולת בנמצא, אז הילדה הקטנה של המשפחה פשוט לא תדע במה מדובר. אנחנו היום חיים בתודעה שבה הולכים לסופר ומביאים איזה מצרכים שאנחנו רוצים, אבל הדמויות ב"בית קטן בערבה" תלויות בחומרי הגלם שיש להם, וכל המאכלים צריכים להסתדר בהתאם. וכך, למשל, ברגע שאין לצ'ארלס יותר חיות לצוד בסביבה – יש בשר רק אם יש למישהו משק מתאים באזור.
דבר שני, כמה זמן זה לוקח! שעות ארוכות מיומו של צ'ארלס יוצא על השגת חומרי הגלם (יהיה זה בשדה או בציד), ושעות ארוכות מיומן של קרוליין והבנות יוצא על הכנת האוכל. רק תחשבו על איסוף ביצים שמתחבאות בקש בלול, על קילוף תפוחי אדמה בסכין, על בישול בעזרת קומקום על אש, על העבודה הנדרשת כדי לשמר מאכלים לקראת החורף. חייה של משפחת אינגלס מלאים בעבודה ללא הפסקה, והרבה מהעבודה הזו סובבת סביב אוכל.
ובהתאם, יש לנו המון תיאורים של הכנת אוכל ושל ישיבה מסביב לשולחן, והתיאורים האלה ללא ספק הם חלק גדול ממה שיוצר את החוויה המיוחדת של "סדרת בית קטן בערבה".
בתמונה: תבשיל שעועית בהשראת התבשיל המפורסם של קרוליין, ולחם תירס.
"דייסת שעועית חמה
דייסת שעועית קרה,
דייסת שעועית בקערה
בת שבוע ויממה.
אחד אוהב אותה חמה
אחד אוהב אותה קרה,
אחד אוהב בקערה
בת שבוע ויממה.
אני אוהב אותה חמה
אני אוהב אותה קרה,
אני אוהב אותה בקערה
בת שבוע ויממה."
תבשיל השעועית דורש קצת הכנה מראש. השרו לילה מראש שלוש כוסות שעועית (לאותנטיות מרבית, חפשו חנות טבע שמוכרת שעועית נייבי. אם לא תמצאו, גם שעועית לבנה רגילה תעבוד). ביום למחרת, סננו את המים והכניסו את השעועית לסיר עם מספיק מים כדי לכסות אותה. הרתיחו את המים, ואחר כך הנמיכו את האש לבינונית והוסיפו כף סודה לשתייה. תנו לשעועית להתבשל ארבעים דקות. בדקו את השעועית: אם הקליפה נסדקת כשנושפים עליה, היא מוכנה. שפכו את המים וכסו את השעועית ב-5 כוסות מים חדשים. הרתיחו את המים. כאן קרוליין מוסיפה נתח של חזיר מומלח, אותו היא חורצת בסכין כדי שישחרר שומן אל המים; לחלופה כשרה, השתמשו בבשר מומלח או מעושן כלשהו, עדיף עם שומן (אנחנו השתמשנו כאן בקורנדביף). בשלו את העסק לחצי שעה על אש בינונית.
לאחר מכן, קחו תבנית ושמנו אותה עם נתח הבשר מהסיר (אם הוא מספיק שומני) או בשמן נוסף (שומן כבש תהיה החלופה המיטיבית, אבל אפשר גם כל שמן אחר). הכניסו את השעועית לתבנית (אבל לא את המים). אם תרצו, תוכלו להוסיף ירקות: שלושה בצלים קטנים חתוכים לרבעים או שישיות, ושני פלפלים חתוכים לרצועות (פלפלים ירוקים יהיו הכי אותנטיים, אבל אם – כמונו – לא תמצאו כאלה במכולת, גם אדומים זה בסדר). זלפו מעל הכול רבע כוס של מולסה, והוסיפו מן המים שבסיר כך שיכסו את השעועית שבתבנית.
הכניסו את התבנית לתנור שחומם מראש על 180 מעלות, ואפו אותה במשך ארבע שעות. בדקו אותה מדי פעם – אסור שהשעועית תתייבש, אז הוסיפו מים במקרה הצורך. שימו לב שזה לא אמור להיות מלא בנוזלים בסוף האפייה, אז היו עם יד על הדופק.
הגישו חם לצד לחם תירס, ג'וני קייק, או כל מאפה אחר. אפשר להוסיף מלח על פי הטעם בסיום האפייה.
אין קל מלהכין דייסת שעועית!
הרתיחו שתי כוסות מים, והוסיפו אליהן נתח בשר חתוך לחתיכות (אותו סוג בשר שהשתמשתם בו עבור התבשיל) ובשלו רבע שעה על אש בינונית. קחו כוס או שתיים של שעועית שנשארו לכם מתבשיל השעועית, הוסיפו לסיר ובשלו במשך חצי שעה על אש בינונית. ערבבו מדי פעם לוודא ששום דבר לא נדבק לתחתית. חצי שעה לפני ההגשה, ערבבו בכוס ארבע כפות קמח תירס עם כמה כפות מים, עד שאין גושים. ערבבו את קמח התירס אל תוך הסיר, ותנו לעסק להתבשל עוד חצי שעה. תוכלו להוסיף יותר או פחות קמח תירס בהתאם למרקם הסופי שתרצו עבור הדייסה. תבלו במלח ופלפל על פי הטעם, והגישו לשולחן.
"אני שמחה שהשריתי שעועית אמש," אמרה אמא. היא הסירה את מכסהו של הקומקום המבעבע ומייד שפכה לתוכו כף מלאה סודה. פולי השעועית הרותחים נהמו, העלו קצף, אך לא עלו על גדותם.
"יש גם מעט בשר חזיר ממולח לאכול," אמרה אמא.
מדי פעם העלתה בכף פולי שעועית אחדים ונשפה עליהם. משבקעה קליפתם ונסתלסלה, שפכה את מי הסודה מתוך הסיר ומלאה אותו שוב במים חמים. היא הכניסה אל תוכו נתח של שומן חזיר.
"אין טוב ממרק שעועית חם ביום קר," אמא אבא.
[…]
הם לגמו ממרק השעועית. אחר כך הריקה אמא את פולי השעועית אל תוך כלי החלב, הניחה את נתח שומן החזיר במרכזו, ויצקה נטפי דבשה ממעל. הם יאכלו שעועית לארוחת הערב.
"אמא עירבבה קמח תירס ומים ולשה את הבצק לשתי כיכרות דקות, שכל אחת מהן נראתה כמו חצי ירח. את הכיכרות הניחה בתנור כשהן צמודות זו לזו בצדן השטוח, ולחצה בכף ידה הפתוחה על כל כיכר. אבא היה אומר תמיד שבשבילו אין עוד צורך להמתיק את הלחם, לאחר שאמא הטביעה את כף ידה על הכיכרות."
מתכון לחם התירס של קרוליין די פשוט: שלוש כוסות קמח תירס ומעט מלח, אליהן שופכים כוס של מים רותחים. מערבבים ומוסיפים מים רותחים בהדרגה עד שנוצר בצק יציב מספיק כדי לעצב אותו עם הידיים. מעצבים את הבצק, מניחים אותו בתבנית ששומנה מראש (קרוליין משתמשת בשומן חזיר, שאפשר להחליף בשומן כבש למתכון כשר, או בכל שמן אחר למתכון שאינו בשרי), ומכניסים לתנור שחומם מראש על 200 מעלות. אופים עד שהחלק העליון מתקשה, ומגישים חם ולצד משהו רטוב.
זה מתכון די דל, במיוחד אם אין לכם את כף ידה המתוקה של קרוליין! אם אתם מעוניינים במשהו שהוא לא רק שחזור תקופתי אלא גם יותר חגיגה לחיך, אולי כדאי שתבדקו את מתכון לחם התירס של אמא של אלמנזו, שהוא עשיר הרבה יותר (וכולל חמאה, ביצים, חובצה ועוד).
בשביל המתכונים נעזרנו בספר הנפלא הזה, שחוץ מלהכיל עשרות מתכונים למאכלים המגרים שמופיעים בסדרת "בית קטן בערבה", מכיל גם מידע מעניין על מטבחים בני התקופה, וכתוב בצורה כיפית באופן כללי. מומלץ לכולם.
תודה לרפאל וכפיר
מוזמנים לעקוב בפייסבוק ולהצטרף לקהילת אוהבי המרגנית!
בקבוצת הפייסבוק תמצאו סקירות על כל ספרי מרגנית, ועל ספרי בית קטן בערבה, מתורגמים לעברית ובמקור באנגלית.
