בשבוע הספר אני בדרך כלל עושה סיבוב בין הדוכנים, כדי לומר שלום להוצאות לאור ולחברות וחברים לעבודה. אני אוספת ספרים שתרגמתי אבל לא קונה הרבה. את הספר הזה לקחתי בהמלצתו של גיא הרלינג, שסקרנה אותי, ואני ממש שמחה שניסיתי.
"האכזבות" מאת עפר סקר הוא ספר הביכורים שלו, בלש נואר מד"בי שמצליח להיות נאמן לז'אנר האפלולי אבל גם ישראלי מאוד. העלילה מתרחשת בעתיד לא מאוד רחוק, בעולם שבו מכוניות הן בנות שיח אוטונומיות ורוב ההורים בוחרים עבור ילדם העתידי גנים של מפורסמים. הגיבור, לב בינדר, הוא בלש כושל ושקוע בחובות, שיבוט של לוי אשכול דווקא. למשרדו מגיעה חשודה ברצח של מייסד חברת השיבוטים. היא אהבת נעוריו ובעצמה גרסה של מרילין מונרו. בניסיונות להציל אותה הוא יחטוף הרבה מכות ויגלה הרבה אמיתות קשות.
הכתיבה של סקר שנונה, מהירה, קולנועית. סצינות פעולה משולבות בדיאלוגים מדויקים ועוקצנייים, ודמויות מאופיינות היטב (אהבתי בעיקר את אבי, המונית האוטונומית, שהוא קצת מרווין מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"). עוזר, כמובן, שרוב הדמויות מבוססות על אנשים קיימים. מספיק שנדע ששומר הראש הוא שוורצנגר והעיתונאית המתחילה היא אילנה דיין (אגב, לא ברור לגמרי כמה גדול מבחר הסלבריטיז ועל פי מה הם נדגמו). אבל בעצם זאת אחת השאלות המרכזיות של הספר – האם הגורל נקבע גנטית? האם מי שהורים בחרו לבסס אותו על דמות מופת באמת יהיה כזה? אולי יחליט דווקא למרוד, ואולי יכשל למרות או אפילו בגלל נתוני הפתיחה: "קרה לו מה שקורה לכולם. הוא עקף בגיל את המקורי שלו. הבין שהוא לא השיג יותר מדי. נכנס לדיכאון." במיוחד מעניינת ההבנה שאנשים הם מורכבים: מרילין מונרו הייתה מי שהייתה לא רק בזכות יופי וכריזמה, אלא גם כל הקשיים הרגשיים שהרסו את חייה במקור.
על כריכת "האכזבות" כתוב "הוא לא דומה לשום דבר שקראתם קודם", ואני מבקשת לחלוק על הקביעה. הוא אמנם מקורי ומצטיין בכמה היבטים, אבל הוא בהחלט עומד על כתפי ענקים ומסתמך על ההיכרות שלנו עם ז'אנרים קיימים ורפרנסים מוכרים. למעשה, מעבר ליצירות נואר קלאסיות הוא הזכיר לי גם את סדרת "החופרת" של יונתן שגיב: גם שם בלש ישראלי לא יוצלח מתבוסס בחוסר יכולתו בין עלובי החיים של דרום תל אביב לוילות יוקרה של שועי הארץ תוך שהוא מקונן על חייו הקשים, אבל לא מסוגל להפסיק את מה שנתפס אצלו כמרדף אחרי הצדק. (ובעצם, עודד חפר אפילו מזכיר בצליל את עפר סקר).
יותר מכל "האכזבות" הזכיר לי את Remake מאת קוני ויליס. ספר דק וחביב, שופע אהבה לקולנוע ההוליוודי הקלאסי, עם דוק קל של מלנכוליה. הספר, שיצא לאור בשנת 1995, מתרחש בעתיד שבו תעשיית הקולנוע הפכה דיגיטלית לחלוטין. האולפנים הגדולים תובעים זכויות יוצרים על דמויות של שחקני עבר פופולריים, ומשבצים אותן בסרטים הנוצרים כל-כולם באמצעים ממוחשבים, רצוי הפקות מחודשות של סרטים מוכרים. נוסף על כך, בעלי הזכויות משנים סרטים ישנים כדי שיתאימו לכללי הנכונות הפוליטית המוקצנים, הכוללים איסור על חומרים ממכרים כמו אלכוהול וסיגריות. נשמה, אין צורך לומר, נעדרת לחלוטין מן הקולנוע הזה. קריאה של Remake היום מלווה בהשתאות על המידה שבה הטכנולוגיה הדביקה תוך שלושים שנה את יצירי הדמיון של ויליס ואפילו עקפה אותם, הן מבחינת היכולות הדיגיטליות והן מבחינת השימוש המסחרי בכוכבי עבר. היום כל זב חוטם יכול למצוא תוך שניות את הסצינות שגיבור הספר מאתר בסרטי הקולנוע הקלאסיים, תוכנות עריכה מאפשרות לעשות כל מה שהוא מעולל להם במשימות הטיהור המוסרי שמטילים עליו, והבינה המלאכותית כבר יוצרת סרטים כמעט לבדה, בכל סגנון. בעצם, כבר הכל דיפ פייק.
אנשים שאינם חובבי מד”ב מובהקים נוטים לחשוב שמדובר בז’אנר נחות שאחד מתפקידיו העיקריים הוא ניבוי העתיד. אוהבי המד”ב יודעים שזה לא נכון, וגם לא חשוב. הנה למשל ציטוט של פטריק גיגר, מנהל מוזיאון המדע הבדיוני של שווייץ: “המדע הבדיוני לעולם אינו טועה – כי הוא לא מנסה להיות צודק. המדע הבדיוני מרבה בניסיונות לדמיין עתיד אפשרי, הווה אפשרי ועבר אפשרי. מתוך אלפי העתידים שדומיינו, מובן שיש אלמנטים שבהם צדקו, אבל הגרעין של המדע הבדיוני אינו לנסות להבין איך ייראה העתיד, אלא לשפוך אור על ההווה”. ואם לא מתייחסים למדע בדיוני כז'אנר מוקצה, אז כבר הכרנו שיבוטים, אפילו אהבנו אותם, כולל את אלה שמאכזבים אחרים או את עצמם. אני חושבת למשל על מארק וורקוסיגן מסדרת וור של לויס מקמסטר בוז'ולד, שנוצר כדי להחליף את מיילס ומתמודד עם שדים רבים משל עצמו.
"האכזבות" לוקח את הוויכוח בין nature ל-nurture עד הקצה, ומעבר לו. ילדים רוצים באהבת הוריהם ובאישור מצדם, גם אם לא קיבלו מהם דבר בתורשה. ואפילו אם החומר הגנטי שלך זהה לזה של אדם אחר, החיים כבר יצרו ביניכם הבדלים, והרשות עדיין נתונה בידיך לעשות משהו אחר, לחרוג מהתבנית הקבועה. בשורה התחתונה, לא התאכזבתי.
ובמקרה, או שלא במקרה, עלה לי היום בזכרונות קטע עם סונטה 29 מאת ויליאם שקספיר, שהתחברה לסקירה. הנה היא בתרגום של אברהם עוז:
עֵת בּוּז גּוֹרָל וְעֵינֵי אָדָם יַכְאִיבוּ,
בּוֹדֵד אֶבְכֶּה עַל הֱיוֹתִי כְּזָר,
בּוֹכֶה אֶל שְׁמֵי מָרוֹם שֶָלֹּא יַקְשִׁיבוּ
וּמְקַלֵּל אֶת גּוֹרָלִי אַכְזָר.
שׁוֹאֵף אֶל מִי שֶׁתִּקְוָתוֹ זוֹהֶרֶת,
כְּצֶלֶם אִישׁ וָאִישׁ בַּעַל רֵעִים,
שׁוֹחֵר כִּשְׁרוֹן זֶה וּמִדַּת אַחֵר עוֹד
וְכָל חֶמְדַּת לִבִּי לִי לֹא תַּנְעִים.
אַךְ מַחֲשַׁבְתִּי, כִּמְעַט בִּי בּוּז שוֹלַחַת,
פִּתְאֹם תִּזְכֹּר אוֹתְךָ, וּכְבָר שׁוֹנָה הִיא:
וּכְעֶפְרוֹנִי בְּעֵת עֲלוֹת הַשַּׁחַר
תָּשִׁיר הִמְנוֹן אֶל שַׁעֲרֵי שָׁמַיִּם.
כֹּה זֵכֶר אַהֲבָתְךָ עָשְרִי גּוֹאֶלֶת,
שֶׁלֹּא אַחֲלִיף כִּסְּאִי בְּכֵס הַמֶּלֶךְ.
