"יומה של מיס פטיגרו" מאת ויניפרד ווטסון מתרחש בלונדון של שנות השלושים והוא שיר הלל לבחירה בשמחת חיים ולכוחם הטרנספורמטיבי של בגדים וטיפוח המראה החיצוני ככלי להעצמה. על התרגום המצוין אורטל אריכה (עריכה: דניס הרן בן-דור). הספר כולל איורים מקוריים של מרי תומסון, המציגים את הדמויות והתלבושות המתוארות יפה (אני צריכה למצוא את הסרט שנעשה לפיו בשנת 2008).
גווינביר פטיגרו היא אומנת קשת יום, גלמודה ואומללה. טעות בשיבוץ של סוכנות התעסוקה מביאה אותה אל דלתה של נערת הזוהר דליסיה לאפוס, המנווטת את חייה בין גברברים ומועדוני לילה. בניגוד למעסיקות הנוהגות למרר את חייה של מיס פטיגרו, דליסיה מגייסת אותה בן רגע לעזרה בסילוקו של מחזר אחד לטובת אחר. בעיניה היפות היא רואה את גווינביר לא רק כאישה חכמה אלא גם כחברה יקרה, ומרגע זה והלאה הן נסחפות לרצף בילויים בחברת בלייני העיר. מיס פטיגרו משילה מעליה את המוסרנות המדכדכת שבה גידלו אותה ביחד עם בגדיה האפרוריים, לובשת שמלה מרהיבה ומעיל פרווה בוהק ומרשה לעצמה להיות מאושרת ליום אחד. האם הקסם יתפוגג בעלות השחר?
זה ספר מתוק ואופטימי, המעלה על הדעת את "פרחים לגב' האריס" האהוב, שבו עוזרת בית לונדונית נוסעת לפריז אחרי שנשבתה בקסמה של שמלה מבית דיור, ואת "המידות הטובות" מאת מדלין סנט ג'ון המתרחש במחלקת בגדי נשים בחנות כלבו. נעים לחוות את אחוות הנשים בסיפור, את האופן שבו הנשים בונות רשת תמיכה הדדית ביניהן. חלק מהדמויות מזכירות את הברנשים והחתיכות של דיימון ראניון, אבל למרות שסכנות ופשעים קלים מרחפים ברקע, הכל בא על מקומו בשלום.
זה הספר הראשון בסדרה חדשה בשם "זזה", שבה יראו אור ספרים ייחודיים שנכתבו בידי נשים. התלהבתי לראות את הלוגו החמוד, ובו אישה בלבוש ויקטוריאני רוכבת על אופניים. לדברי הסופרג'יסטית האמריקאית סוזן ב' אנתוני "האופניים תרמו לשחרור האישה יותר מכל דבר אחר בעולם," ואני אוהבת לספר על כך בהרצאותיי על ההיסטוריה של הלבוש, ולהראות תצלומים של נשים על אופניים. חלק מהנשים האלה רשמו פטנטים על התאמות מיוחדות של בגדים לרכיבה, כולל חצאיות מחולקות שאפשר היה לרכוב בהן בנוחות וגם להיראות מהוגנת בעמידה ובישיבה.
2 מחשבות על “יומה של מיס פטיגרו”
נהדר הכל נכון- איפה ניתן להשיג את הסרט לצפייה?
תודה, אני לא יודעת איפה הסרט זמין, בעצמי עוד לא ראיתי אותו.