"בספר הבישול של אימא שלי לא היתה אפילו מנה הודית אחת. היום אי אפשר למצוא אוסף מתכונים בלעדיהן… כשהיינו ילדים, כותנה מיובאת מהודו היתה שיא האופנה. לווילונות, צעיפים, שמיכות מרופדות. כריות. אבל כיום המפעלים משתמשים בכותנה מקומית ומדפיסים עליה כאן. כבר לא מייבאים את האריגים האלה… הנה העניין: מה שקורה בהודו לא נשאר בהודו. הוא מגיע אלינו לאנגליה והופך לאופנה העדכנית ביותר כאן. זה היה נכון לגבי קארי, זה נכון לגבי כותנה מודפסת, וזה יהיה נכון לגבי בירה."
בספר "אמרי כן למרקיז" מאת טסה דר, שתרגמתי להוצאת ספרים בעלמא, קליאו רוצה לפתוח מבשלת בירה, עיסוק לא שגרתי לגבירה ממעמד גבוה באנגליה של תחילת המאה ה-19. ולא סתם מבשלה, היא רוצה לייצר משקה אייל בהיר בסגנון החביב על הבריטים השוהים בהודו. היא עשתה תחקיר והבינה שאנשי הצבא והממשל שיחזרו מארצות הים למולדתם יהיו מעוניינים דווקא בסוג הזה, והיא יכולה להתבסס בנישה העסקית לפני יצרנים אחרים.
כדי להסביר את ההגיון שמוביל אותה היא מציגה דוגמאות נוספות: ספר בישול חדש יחסית, הכולל מתכוני קארי וקוקטיילים אקזוטיים, שלא הופיעו בספר הבישול שקיבלה אימא שלה עם נישואיה. וגם האופנה המתרחבת של בדי כותנה מודפסים שיובאו מהודו ושכנותיה, ועוברים בהדרגה לייצור מקומי באנגליה.
מובן מאליו שיצאתי בעצמי לתחקיר על הבדים הללו.
צ'ינץ (Chintz) הוא בד כותנה מודפס, מצויר או מזוגג עם דוגמאות פרחוניות צבעוניות. מקור השם במילה ההינדית "chint" – "מנומר" או "מנוקד". הבד יוצר במקור בגולקונדה שבהודו, בתהליך שראשיתו במאה העשירית. תהליך הייצור המורכב כלל שלבים רבים, שימוש במלחי מתכת וצבעים מהצומח, ציור ידני והדפסה בקוביות עץ מגולפות ביד — ומשום כך היה במשך שנים רבות סוד מקצועי בקרב אומני הודו בלבד.
הבד הגיע לאירופה במאות ה-17 וה-18 בידי סוחרים פורטוגזים והולנדים ובהמשך אנגלים וצרפתים. חברת הודו המזרחית ההולנדית הייתה היבואנית המרכזית, וההולנדים אף ניסו לשכפל את הטכניקה בעצמם – ניסיון שנכשל בתחילה, בין השאר משום שהאומנים ההודים השתמשו בצבעים טבעיים מקומיים שלא היו זמינים באירופה. בהדרגה הדגמים הפרחוניים השתנו והותאמו לטעם האירופאי, עם פרחים ריאליסטיים יותר מהצמחיה הפנטסטית של העבר.
בתרגום הספר "אמרי כן למרקיז" העדפתי לכנות את הבד הפרחוני קאליקו ולא צ'ינץ, בעיקר כי המילה צ'ינץ קשה לביטוי בעברית (ובכלל). קאליקו הוא שם מוקדם יחסית לבדים שיצאו לאירופה דרך נמל (Calicut, היום קוז'יקוד – Kozhikode) בהודו, בדומה לשמו של בד הג'ינס – דֶנים, על שם העיר נִים שבה יוצר בתחילת דרכו (serge de Nîmes). בדי קאליקו פשוטים וזולים יותר מהצ'ינץ, המצופה בדרך כלל שכבה מבהיקה ואטומה למים, ולכן מתאים יותר לשימוש בעיצוב הבית. אבל מבחינת העלילה בספר לא היה הבדל משמעותי.
ההצלחה איימה על תעשיות הטקסטיל המקומיות באירופה. ב-1686 צרפת אסרה כליל על ייבוא צ'ינץ (עם החרגה לחצר המלוכה בוורסאי, כמובן), וב-1720 הפרלמנט הבריטי חוקק חוק שאסר את השימוש בצ'ינץ מיובא כביגוד וכריהוט. ב-1759 האיסור בוטל, ובשלב זה מפעלים צרפתיים ואנגליים כבר ידעו לייצר צ'ינץ בעצמם.
הייבוא הראשוני שימש בעיקר לווילונות, בדי ריהוט ומצעים. עם הזמן השימוש התפשט לבגדים — ככל הנראה כאשר שאריות בדים ניתנו למשרתות שתפרו מהן שמלות, וכן שימש כבִטנה לבגדים. במאה ה-19, כאשר השתנתה האופנה, בדי הכותנה זכו לחיים חדשים כבגדי בית ומעילים.
מעבר לצ'ינץ, המאה ה-18 הביאה לאירופה גל רחב של סחורות ומנהגים אסייתיים, בעיקר באמצעות חברות ההודו המזרחית הבריטית וההולנדית. תבלינים כמו כורכום, פלפל שחור וקינמון היו כבר מבוקשים מאות שנים קודם לכן, אך במאה ה-18 נוספו להם מוצרים חדשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמטבח והתרבות החומרית האירופית: תה, שהפך למשקה הלאומי הבריטי; פורצלן סיני; וקארי – תבשיל מהמטבח ההודי שהותאם לטעם הבריטי, והפך לפריט קבוע בספרי בישול אנגליים של התקופה.
בכתבי הנעורים (Juvenilia) של ג'יין אוסטן יש אזכורים ליבוא מהמזרח, כולל בדים ומאכלים. אחיה, הנרי אוסטן, היה מקושר לחברת הודו המזרחית ולוורן הייסטינגס (המושל הכללי לשעבר של הודו), ודודנית בשם אליזה נולדה בהודו. עדות נוספת נמצאת בספר המתכונים המשפחתי של מרתה לויד, גיסתה וחברתה הקרובה של ג'יין אוסטן, שכלל מתכונים כמו "קארי עוף בדרך ההודית" ו"שימורי הודו" (ירקות כבושים בחומץ, זרעי חרדל וכורכום) – סימן לכך שהמטבח ההודי כבר חלחל לבתי האצולה הכפרית האנגלית.
ב"תבונה ורגישות" מצוין שקולונל בראנדון שירת שלוש שנים עם הצבא ב-East Indies (הודו המזרחית, להבדיל מהודו המערבית, שהיא למעשה הקריביים), מסלול קריירה שכיח של בנים צעירים ללא ירושה. וילובי לועג לבראנדון המספר על קורותיו מעבר לים, רמז אירוני לאופן שבו הודו נתפסה כנושא שיחה משעמם אך מכובד לגברים ששירתו שם.
אזכור מפורסם מופיע ברומן "נורת’נגר אבּי", שם הנרי טילני מפגין ידע מפתיע ב"מוסלין הודי אמיתי". מתברר שהיבוא הקולוניאלי חלחל אפילו לשיחות חברתיות בבאת'. מוסלין הודי, כמו הצ'ינץ, נחשב לבד יוקרתי ומבוקש, וסימן לטעם ולמעמד חברתי. תקופת הריג'נסי, שבה מתרחשים רוב ספריה של אוסטן, וכן הספרים שאני מתרגמת בסדרת "נערה פוגשת דוכס", ידועה בשמלות המוסלין הלבנות הדקיקות.
צ'ינץ מוזכר במכתביה של ג'יין אוסטן לאחותה קסנדרה, והיא מתייחסת גם לריהוט מרופד בבד וגם לשמלה שעשויה ממנו. בדצמבר 1815 ג'יין משבחת את קסנדרה על עיטור שהוסיפה לשמלתה, וניכר שהאחיות עקבו אחרי האופנה העדכנית.
I am glad you have put the flounce on your chintz; I am sure it must look particularly well, and it is what I had thought of.
בהיסטוריה של האופנה מוכרים פריטי לבוש נוספים שהגיעו מאסיה בכלל והודו בפרט לאירופה דרך קשרי המסחר והקולוניזאליזם, ביניהם צעיפי קשמיר, דוגמת הפייזלי, בד סירסאקר (ששמו כולל את המילה ההינדית לסוכר), וחלוקי הבית לגברים במאות ה-18 וה-19, שנקראו באניין על שם סוחרים הודים, ונתפרו בין השאר מבדי צ'ינץ.
פולה בירן והילארי דיווידסון מדברות על התרבות החומרית בתקופתה של ג'יין אוסטן:
